?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

נוער

מוות מאוחד

"עדי מה קרה??, עדי, עדי?"

"הרגע הודיעו לי... אח של נועה..."

"אין מצב!"

"אני לא מאמינה..."

"זה פשוט לא יכול להיות... לא יכול להיות שזהו..."

עמדתי מהצד והקשבתי לצעקות ההיסטריות של הבנות, והפעם (אולי לראשונה בחיי), נותרתי בלי מילים, בלי שום דבר להגיד, רק דמעות, דמעות שזולגות בשטף...

  • מאת: דבורי סופר

 

תמונה לפוסט של דבורי

ָָָ  

סטטוס: שעה ראשונה

מצב: כיתתי

מיקום: 20 קבוצות, ושמותיהן בישראל: "חפירות בלבד"- "וואטסאפ".

מצב רוח: זועם

סיבה: איזו מעצבנת אחת צירפה מישהי שלא הייתה אמורה להיכנס לקבוצה.

תגובה: "שיואו, איזה מעצבנת, מה נראה לה שהיא מצרפת את החופרת הזו..." (מבול של השמצות קבוצתיות מאחורי הגב).

תגובה לתגובה: "גם אם היא חופרת, מה רע בזה? זו לא המטרה של הקבוצה?"

תגובה לתגובה לתגובה: "מאמי, את לא מבינה שזו קבוצה לחופרות מסוימות?! מה נראה לה!...".

תגובת המגיבה לתגובה: התקפלות.

מצב חירום! מצב חירום! דמות סמכותית יוצאת מחדר המורים לכיוון הכתה! כולן מתבקשות להכניס את כל היקר להן (הסמארטוש) למקום בטוח במעמקי הילקוט!


***

"הוא יצא מהניתוח..."

"מה מצבו?"

"לא ידוע... הוא בטיפול נמרץ..."

"אולי נארגן לשלומו תפילה קבוצתית של כל השכבה?"

"אני בעד... נזמין את כולן..."

"מסכנה נועה... בואו ננסה לתמוך בה ביחד..."


***

"מה היא לבשה היום?, מה זה הדבר המזעזע הזה?"

"והשיער שלה... בכלל נורא"

"אני לא הייתי מסוגלת לחשוב אפילו לצאת ככה מהבית..."

"נו מה לעשות חיימשלי, לא כולן יפות כמוך"

"חנפנית"

"עאלק... תראי איך את מרוצה"

צלצול.


***

צלצול. אף אחת לא חושבת אפילו לזוז מהמקום.

"אני לא מאמינה... באתי אליה לפני יומיים והכול היה בסדר... הוא למד לבגרות בתנ"ך"

"לחשוב שלפני כמה ימים העלבתי אותה ורבתי איתה על שטויות... איך אני אוכל להסתכל לה בעיניים בזמן השבעה?"

"מדהים איך החיים שלנו פשוט נגמרים ברגע... מחר זה גם יכול להיות אח שלי... שלך.. שלנו... שנייה אחת וזהו... הכול פשוט נגמר".

כולן בוכות, יושבות על המזרונים ביחד, מנסות להחזיק אחת את השנייה. כולן ביחד, בכאב אחד, מי היה מאמין שזו השכבה המפולגת שהייתה פה לפני שעתיים?

***

שבוע לאחר מכן. השכבה יושבת ביחד (תיקון טעות- כולן יושבות באותו מקום ומתחבקות ביחד... עם הסמארטפון).

בינתיים, אח של נועה כבר נקבר, ביחד עם... הביחד שלנו.

שכבה מפולגת, קרה, ומנוכרת, שכבה של פירוד ותמונה קטנה, תמונה שקבורה אי שם בזיכרון מאותו רגע בודד של חיבור...

למה, למה לעזאזל זה צריך להיות ככה?!

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך