מאמרים וטורים

בינינו, ניתן להקל את רוע הגזירות

אם נשקיע בשיפור היחסים החברתיים בינינו, עשירית מהמחשבה ומהכסף שאנו משקיעים במאבקים, מסעות פרסום וצריכה מוגזמת, נגלה שזו תהיה ההשקעה הטובה ביותר שעשינו אי פעם. הכל תלוי בנו, ממש בכל אחד מאיתנו.

• מאת: הצוות הכלכלי של אתר "הערבות"
  
  

                                                                                     קרדיט: נטלי שור , צילום: www.PhotoSchor.com

לגזירות נלוות תחושות קשות של עלבון, אכזבה וחוסר תקווה

הפגיעה של הגזירות הכלכליות היא הרבה יותר מפגיעה בכיס. היא אנושה, לא רק בגלל הירידה הצפויה באיכות החיים והקושי לגמור את החודש, אלא גם בגלל תחושת העלבון, הכעס, האכזבה והתחושה שלמרות התקווה שהייתה לרגע - אין חדש תחת השמש.

בסופו של דבר, לא נדע אם "נערי האוצר" ועופר עיני ניצלו את חוסר ניסיונו וחולשותיו האנושיות של לפיד, או שמא ההתלבטויות והזיג-זג שלפיד הפגין בחודש האחרון היו בעיקר תרגיל של יחס"צ, ושהוא היה ונותר איש ימין כלכלי מובהק, אביר חלומותיהם של העשירונים העליונים, בדגש על המאיון העליון, הוועדים הגדולים והחזקים ושל החברות הגדולות והעשירות בישראל.

כך או כך, עם ישראל קם היום חבוט, מודאג, מתוסכל וממורמר. 

מחאה חברתית דור 2.0 איננה האופציה המועדפת 

השאלה היא לאן התחושות הקשות האלה ייקחו אותנו:

האופציה הראשונה היא להשלמה עם המצב ולכן לעיסוק אינטנסיבי במלחמת הקיום, איש איש לעצמו. כל אחד יצטרך להפשיל שרוולים ולעבוד יותר קשה, לוותר על תוכניות ורכישות ולרדת ברמת החיים, אולי אפילו מקו העוני. מזווית הראיה החברתית, זו אלטרנטיבה שתגביר את הפירוד בחברה הישראלית. 

כשכל אחד עסוק במלחמת קיום של ממש, הסבלנות, הפירגון, הדאגה לזולת וסולידריות החברתית מפנות את מקומן למחשבה של כל אחד בעיקר על עצמו ולרוב על חשבון אחרים. איך אומרים - במלחמה כמו במלחמה. ההכבדה הגלומה בגזירות שהוכרזו מקרבת אותנו צעד נוסף לדרוויניזם כלכלי וחברתי שכולנו נפסיד בו, או לפחות כמעט כולנו.

האופציה השנייה היא מחאה חברתית חדשה שתשבור את כל השיאים של קיץ 2011. בהתחשב בציבור הגדול, מקרב מעמד הביניים, שנפגע מהגזירות שהוכרזו, סביר שאתמול החל גל המחאה החדש והוא עלול להיות לא רק גדול יותר, אלא אף אלים יותר, רווי שנאה והסתה. הצורך המובן שלנו לצאת לרחוב, או לפייסבוק ולמחות מובן מאליו ואסור לדכא אותו, אבל טוב - כנראה לא ייצא לנו מזה.

דרך המלך - חתירה לערבות הדדית, הלכה למעשה, בינינו

שתי האופציות האלה אינן האופציות המועדפות והם מגלמות בתוכן סיכונים וסכנות כלכליות, חברתיות ואישיות. יש גם אופציה שלישית, דרך המלך בין שתי האלטרנטיבות הנ"ל.

אנחנו האזרחים, הנפגעים העיקריים מהגזירות החדשות, צריכים להתאגד, לא לחכות לישועה מהממשלה ומהכנסת, היא לא תבוא, תשכחו מזה.

השינוי יגיע מלמטה ללמעלה ובכוחנו לסייע איש לרעהו, עד כדי כך שנוכל לא רק להתמודד טוב יותר עם הקיום בצל הגזירות, אלא גם לשפר את מצבנו שלנו ואת מצב המשק.

אנחנו האזרחים יכולים להתאגד כצרכנים ולהקל את חיי היום יום של כל אחד מאיתנו. לקנות ביחד ובזול, להצטרף או להקים קואופרטיבים ולהתחיל לקנות בזול, להחליף בינינו מוצרים ושירותים בשכונה, בקהילה ובעיר, לאסוף לארגן ולחלק מזון טוב שנזרק מדי לילה לפח בהיקפים אדירים, להשתמש ב"קח-תן" (וירטואלי או פיזי) חינמי, או במחירים סמליים, כדי לתרום מה שכבר לא נחוץ לנו ולקבל את הדרוש לנו, ועוד כהנה וכהנה התאגדויות שיקלו עלינו את מצוקת היום יום ואת נזקן של הגזירות.

זהו הפן הפרקטי של ערבות הדדית בינינו, הלכה למעשה. ניצנים ראשונים כבר קיימים, מפוזרים פה ושם ברחבי הארץ ועתה הזמן להרחיבם וממש לאמצם כדרך חיים. הדדיות היא שם המשחק.

ממחאה למשפחה

אבל זה לא מספיק, לכולנו יש זיכרון חמוץ-מתוק מהמחאה של 2011.

חמוץ, כי היא לא באמת שינתה משהו. מתוק, כי היו לנו טוב להיות חלק ציבור גדול, ממהלך חברתי משותף, של מאות אלפים כמוני, כמוך, כמונו. קיבלנו משהו מתחושת השליחות ומהכוח המשותף הזה של קהל גדול של אנשים.

את הזיכרון הזה אנחנו יכולים לרתום עכשיו לטובתנו ובמקום לצאת למחיאה חברתית דור 2.0, להתחיל לשתף פעולה, להבין זה את זה, לשבת סביב שולחנות עגולים ופשוט להתחיל לדבר ולחשוב יחד איך אנחנו עוזרים זה לזה, עד שבהדרגה נגיע למצב בו נרגיש שכולנו משפחה אחת, שותפים לאותו גורל, תלויים וקשורים זה לזה בתלות שאיננה ניתנת להתרה. 

אם נגיע יחד לתחושה הזו, הכל ישתנה כאן לטובה, גם הכלכלה.

חושבים לחוד, מפסידים ביחד

כולם יודעים, גם לפיד, שיש אלטרנטיבות "חברתיות" לגזירות הקשות שהוטלו בעיקר על השכבות החלשות ומעמד הביניים. כלי התקשורת מפוצצים בהצעות ואלטרנטיבות לחלוקה שווה והוגנת יותר של הנטל. יש גם הוכחות חד משמעיות כי לעשירים משתלם כלכלית להסכים ולהיות חלק ממהלך של צמצום הפערים בחברה, כיון שאי שוויון קיצוני פוגע בצריכה הפרטית, בצמיחה, בשוק ההון ואף מערער את היציבות הפוליטית ואת השקט שהמגזר העסקי כל כך זקוק לו כדי להמשיך ולהתפתח.

פרופ' שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה וגם קרן המטבע הבינלאומית בדקו ומצאו כי ככל שאי השוויון גדל, הצמיחה נפגעת וגם יציבותה של הכלכלה, המטילה ביצי זהב עבור בעלי ההון.

אז אם כל זה ידוע, מוכח וגם הגיוני, איך זה שבעלי ההון, כמו גם עופר עיני, הפעילו ומפעילים לחצים גדולים על שר האוצר ? הרי הניצחון שלהם אתמול עלול לעלות להם ביוקר רב עוד שנה או שנתיים.

הסיבה ברורה. בלי אחדות וחיבור בינינו אין סיכוי שגזירות "חברתיות" והוגנות יותר תעבורנה, בגלל ניגודי אינטרסים, קשרי הון שלטון ותאוות הבצע המאפיינת כל אחד מאיתנו, בהינתן ההזדמנות הנכונה. כל עוד זהו ה- DNA הכלכלי וההתנהגותי שלנו, אין לצפות לשום שינוי לטובה.

מה שהגיש לנו אתמול יאיר לפיד, הוא את האמת הערומה, בפרצוף. זה עדיף על ניאו-ליברליזם עטוף בשכבה של ג'סטות חסרות משמעות כלכלית אמיתית, כי האמת המרה מקרבת אותנו להכרה שיש לנו ייצר הרס עצמי ושאנו זקוקים לשינוי בקשרים בינינו כמו לאוויר לנשימה.

השווי הכלכלי האדיר הגלום בערבות הדדית בינינו 

בהדרגה, ככל שניישם יותר ויותר את אותם צעדים פרקטיים של ערבות בינינו, הלכה למעשה, נגלה שבעצם לא חסר כסף, אלא בדיוק להיפך. הוא רק קבור מתחת להר של שנאה, ניגודי אינטרסים ואדישות זה לגורלו של זה. כלכלת המבוססת על ערבות הדדית בינינו היא בעלת שווי כלכלי אדיר, שכיום יורד לטמיון, בגלל שכל אחד חושב על עצמו, על חשבון הזולת.

הדוגמאות רבות, אבל מאחוריהן מסתתר עיקרון ברור אחד: קשרים חברתיים בריאים בינינו, שווים לכולנו הרבה הרבה כסף, אנחנו אפילו לא מצליחים לדמיין עד כמה.

• המבנה המעוות של נמלי הים מייצר נזק שנתי של 5 מיליארד ש"ח, בערבות הדדית זה לא יקרה.
• הכלכלה השחורה מגיעה ל-1/4 מהתוצר ועשרות מיליארדי ש"ח נגרעים מהכנסות ממסים - בערבות הדדית זה לא יקרה.
• תכנוני מס אגרסיביים וחוקיים של בעלי ההון והפירמות הגדולות, פוגעים בקופת הציבורית - בערבות הדדית זה לא יקרה.
• מחירי המזון, הדיור, העמלות הבנקאיות ודמי ניהול החיסכון הפנסיוני יקרים? בערבות הדדית זה לא יקרה. דמיינו לעצמכם האם תהיו מסוגלים להפקיע מחירים מהילדים שלכם, או מההורים? 
• שני העשירונים העליונים מנצלים את מרבית הפטור ממס על קרנות השתלמות? בערבות הדדית זה לא יקרה.
• אנשי הקבע ופורשי מערכת הביטחון נהנים מפנסיה שערורייתית, אבל קיצוץ יביא לפגיעה בהצטיידות בכיפת ברזל? בערבות הדדית זה לא יקרה.
• קשרי הון שלטון ומשק ריכוזי מונעים רפורמות מבניות והוזלת יוקר המחיה? בערבות הדדית זה לא יקרה.

אפשר להמשיך ברשימה הזו עוד ועוד, אבל העיקרון ברור: המחיר הכלכלי של העדר ערבות הדדית בינינו הוא אדיר.

תהליך שינוי כזה אינו מתרחש ביום אחד, אבל הוא מתחייב מהיותנו חלקים במערכת אחת, תלויים וקשורים זה בזה אפילו בעל כורחנו.

את זה אנחנו צריכים ללמוד וללמד, לדבר ולהסביר לעצמנו ולכל מי שמוכן לשמוע.

אם נשקיע בשיפור היחסים החברתיים בינינו, עשירית מהמחשבה ומהכסף שאנו משקיעים במאבקים, מסעות פרסום וצריכה מוגזמת, נגלה שזו תהיה ההשקעה הטובה ביותר שעשינו אי פעם.

הכל תלוי בנו, ממש בכל אחד מאיתנו.

יש לקוות שרמת המעורבות הרגשית הגבוהה של הציבור, בעקבות ההכרזה על הגזירות הקשות, תשמש כמנוף לשינוי אמיתי בחיינו ולא תנותב לפיצול, שנאת אחים ואלימות.