מאמרים וטורים

מס ירושות יכול לקדם צדק חברתי, אך אין סיכוי שיונהג בישראל

 חלק א' ||חלק ב' ||חלק ג'

מן העיתונות: המוות אינו פטור ממס? מדינות רבות נוהגות להטיל מס על הון שעובר בירושה מדור לדור. בארץ, בוטל המס ב-1981 ולמרות שוועדת טרכטנברג ראתה בו מס "צודק חברתית, במיוחד לאור ריכוזיות ההון", היא בחרה שלא לחדשו. מדוע? האם מדובר במס "לא רווחי" ואפילו "לא ציוני", או שפשוט טוב לנו עם הפערים הקיימים?

לצערנו, הסיכוי שמס ירושות יונהג בישראל, כמקובל במדינות רבות ונאורות במערב, אפסי.
להבדיל, יש סיכוי גבוה שהגל הבא של הגזירות הכלכליות יכלול גם קיצוץ בקצבאות הילדים, פגיעה בקצבאות נוספות של המוסד לביטוח לאומי, שגם כך נחשב ל"קמצן" בהשוואה למערכות רווחה מקבילות במערב וקיצוץ בתקציבים החברתיים שימשיך לכרסם את תפקידה של ישראל כ"מדינת רווחה" עבור כל אזרחיה.

הממשלה מודעת היטב למצב ולהשלכות של הבחירה הסלקטיבית שלה בגזירות כלכליות הפוגעות בעיקר בשכבות החלשות ובמעמד הביניים, ולא בסט של גזירות אלטרנטיביות, "חברתיות" יותר, כדוגמת מס הירושה. ברור לכולן כי המדיניות הנוכחית עתידה להגדיל את המצוקה ואת הפערים הכלכליים בישראל.

אולם הבחירה של הממשלה היא אידיאולוגית. היא סבורה שהדרך הטובה ביותר לצמצם את הפערים החברתיים, ליצור משרות חדשות וצמיחה בכלכלת ישראל, היא להותיר את המודל הניאו-ליברלי על כנו.

צריך להבין שהממשלה איננה עיוורת לתוצאות השליליות של יישום המודל הניאו-ליברלי בישראל. 
היא פשוט מאמינה שהעזרה הכי גדולה שהיא יכולה לתת לנו, לכולנו, היא דביקות במודל הזה, גם בשנות שגשוג וגם בעיתות משבר. 

לשיטתה, עליה ליצור תנאים אופטימאליים לצמיחת המגזר העסקי, הקונצרנים הגדולים והטייקונים, באמצעות תמריצים, הטבות מס, הפרטה, הסרת מגבלות רגולטוריות ומשיכת הון זר לארץ. 

השגשוג שלהם מייצר משרות חדשות, מייצר גידול בתוצר ובהכנסות המדינה ממסים, תומך בשוק הון חיובי ומעלה את רמת החיים בארץ.

ניאו ליברליזם התבטא בישראל בהפרטה של חברות ואף שירותים ממשלתיים, בהפחתת מס חברות, בעידוד תחרות במשק, בתמריצי מס ליזמים והטבות לבעלי הון, בצמצום בקצבאות הביטוח הלאומי וקיצוץ בתקציבים "חברתיים" ובאמונה בכוחות השוק לייצר שיווי משקל טוב יותר עבור כולם.

המטרה שלו טובה: ליצור פריחה ושגשוג של המשק באמצעות יצירת תנאים אופטימאליים למגזר העסקי, לבעלי החברות, לעשירים ולטייקונים, מתוך הנחה שהשגשוג הזה "יחלחל" למטה, לכל האזרחים, באמצעות שרשרת המזון הכלכלית הטבעית. אם החברות ירוויחו יותר, המדינה תרוויח מזה (מיסים) ותוכל לשפר את שירותיה לאזרחים. החברות תשכורנה יותר עובדים, תרכושנה יותר מבנים, חומרים, רכבים ומדיה.

מישהו צריך הרי למכור להם את כל אלו? אז גם הוא ירוויח ובתורו יצטרך לרכוש עוד מלאי, ציוד ולשכור עוד עובדים. העובד שמצבו השתפר צורך יותר, קונה יותר, מעלה רמת חיים ולכן החנויות מרוויחות, היבואנים מרוויחים וחוזר חלילה. זה אמור היה להיות תהליך מעגלי, של צמיחה כלכלית, בעידוד ממשלתי, שממנה כולם מרוויחים.

על הישגיה של הכלכלה הישראלית בזכות אותו מודל ניאו-ליברלי, תוכלו לקרוא כאן.

• מאת: גיא יצחקוב, דוקטוראנט למנהל עסקים האוניברסיטה העברית, חבר הצוות הכלכלי בתנועת הערבות.