מאמרים וטורים

הכלכלה זה אנחנו

איש השנה שלי הוא ישראל ישראלי. בן 47, נשוי ואב לשלושה מגדרה. בכל בוקר ממהר ישראל לשים את הזאטוט בגן, אשתו לוקחת את הבת האמצעית לבית ספר. הגדולה בת 26, אוטוטו מתחתנת.

ישראל עובד בשרות לקוחות בחברת ביטוח. מאותן חברות שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא. הוא משתכר כ-8000 ₪ בחודש, אשתו מרוויחה 5000 ₪. בעשירון שמיני מבחינת הכנסות. לא רע על הנייר. אולם במציאות, אחרי כל ההוצאות הנורמליות, מסיימת משפחת ישראלי את החודש באוברדרפט קבוע של 3000 ₪, בדיוק הממוצע בישראל.

דיברנו שנינו בערב הורים בבית הספר. מאז אני חושב עליו הרבה והחלטתי לשתף אתכם בשיחה:

אני: "אז איך עברה השנה?".

ישראל: "סוחבים אתה יודע, המינוס הולך ותופח, אני עובד קשה, בקושי רואה את הילדים. אבל ברוך השם כולם בריאים".

אני: "מתחילה שנה חדשה, ממשלה חדשה, יהיה בסדר...".

ישראל: "לא נראה לי. מדברים על עוד מסים, פחות קצבאות. בקצב הזה אני אצטרך לקחת עוד הלוואה רק כדי לסגור את המינוס בעובר ושב. שלא נדבר על כך שהגדולה שלי מתחתנת במרץ ואין לי איך לעזור לה עם הדירה. במילואים האחרונים ראיתי חברים שמובטלים כבר הרבה זמן והבנתי שהדיבורים על הפערים הכלכליים הגדולים הן עלינו ממש ולא תיאוריה".

אני: "יכול להיות אחרת?".

ישראל: "לפני שנה הייתי אומר לך שאין מה לעשות, ככה זה. אבל השנה למדתי שאפשר אחרת. זוכר את ההתארגנות בנתיבות? נו, שמלא משפחות התארגנו יחד לקניות של הציוד לבית ספר ואחר כך של מזון בסופרים. אחי בקבוצה הזו והייתי איתו שם. אתה לא מאמין איזה חוויה זו הייתה. הרגשנו כל כך הרבה כוח יחד. מעבר להנחות האדירות שקיבלנו, פתאום הייתה הרגשה שהפתרון נמצא בנו, בלי לחכות לשינוי מלמעלה שאף פעם לא מגיע".

אני: "אז למה לא המשכתם עם זה?".

ישראל: "אין זמן, כולם מאד עסוקים. ההתלהבות ירדה וחזרנו לאדישות. אבל נשאר טעם טוב.
נמאס גם להיאבק כל הזמן. נכון, פעם אנחנו הצרכנים מנצחים, אבל לרוב מפסידים ואני שואל את עצמי איך מפסיקים לחיות מקרב לקרב ומשנים את השיטה? אני לא מבקש הרבה. רוצה קצת שקט נפשי, מחירים הוגנים ואני חושב שזה מגיע לכולם. לא מבין מה הבעיה לתת סל בסיסי לכל אדם. חינוך, בריאות, דיור, פנסיה נורמלית שנזדקן בכבוד. אני בטוח שאפשר. אני קורא שהמצב הכלכלי של ישראל טוב, אז איך זה שהמצב שלי ושלך לא פשוט וכמה עוד נוכל לקרוע את התחת, רק כדי לגמור איכשהו את החודש?".

אני: "אין לך משהו אופטימי להגיד לי?".

ישראל: "מה קרה לך, אני מאד אופטימי. חשבון נפש עושים כשרע ולא כשהכול טוב. אני חושב שהרבה מאוד אנשים מתחילים להבין שהכלכלה זה אנחנו, לא גרפים ולא מספרים. היא מבטאת את האופן שבו אנחנו מתייחסים אחד לשני. עזוב אותך מכל המודלים האלה שמדברים עליהם, קפיטליסטי, סוציאל דמוקרטי. את הכול ניסו חוץ מלשנות את הקשר בינינו. אם נבין שאנחנו תלויים זה בזה ונתחיל לתמוך אחד בשני, הכול ישתנה לטובה, גם הכלכלה. אני מרגיש שמתחיל תהליך כזה. בנתיבות הבינו שכשמתחברים מרוויחים וגם נהנים. זה הרבה לבקש בשנת 2013?".

• מאת: גיא יצחקוב, דוקטורנט למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, חבר הצוות הכלכלי ב"תנועת הערבות"