מאמרים וטורים

איך קשור המצוק הפיסקלי לטבח בביה"ס בקוניטיקט

האמריקאים לא מסוגלים להסכים בינם לבין עצמם על כלום ומשלמים על כך מחיר יקר

מן העיתונות: "יותר אמריקאים נהרגו מירי בחצי שנה מאשר בהתקפות טרור ב-25 שנה ||

למחוקקים שלנו אין את האומץ לעמוד מול הקיצונים של לובי הנשק ולקדם רגולציה נגד נשק אמיתי"

צריך להיזהר מלעשות שימוש ציני בדם של חפים מפשע, כדי להצדיק את עמדותיך, חשובות ככל שתהיינה. כתבנו על הדילמה הזו גם בעת מבצע "עמוד ענן" עת נדרשנו להתייחס לתגובת הבורסה והכלכלה למצב של מלחמה וסבל אנושי.

אבל אי אפשר להתעלם מהאירועים הטראגיים בארה"ב, במיוחד כי הם תוצאה ישירה של מציאות קשה בארה"ב, בה איבדו הפוליטיקאים והאזרחים את היכולת לדבר זה עם זה כשווים, ולשתף פעולה מתוך דאגה אמיתית לחיי אדם, כמו גם לכלכלה הלאומית ולאושרם ורווחתם של אזרחיה.

לכן, על רקע 26 גופות של ילדים ומורים בקונטיקט, ארה"ב מתעוררת לחשבון נפש ומתחילה לשאול שאלות קשות ונוקבות, על דמותה שלה ועל מגבלות חירות היחיד, החופש להגנה עצמית ולשאת נשק והצורך להגן על שלומם וחייהם של אזרחיה והאינטרס הציבורי.

השאלה היא רק אם ידברו בלבד ויישארו חלוקים ביניהם עד כדי שיתוק הרסני וקטלני גם לביטחון האישי וגם לרווחת אזרחי ארה"ב ולכלכלתה, או שהפעם – בגלל עוצמת הכאב – התוצאה תהיה אחרת.

נקווה שזו תחילתה של מציאות בה אמריקה לומדת להסכים על כך שהיא מצויה במשבר, רב מימדי, ושרק אם יצליחו האמריקאים, פוליטיקאים ופשוטי עם כאחד, להתחבר סביב אג'נדה חברתית-כלכלית-ערכית, המבוססת על ערבות הדדית בין אזרחיה ובינם לבין המדינה, היא תוכל לשרוד ואף לשגשג.

בינתיים, אמריקה יודעת רק לדבר ויש לה גם צורך מובן לקתרזיס לאומי, פעם ב...

אבל להסכים, היא כבר שכחה מזמן.

שאלתם את עצמכם, מדוע בכל מערכת בחירות בארה"ב, הסוגיות הבוערות ביותר אינן עוסקות באיום הטרור, או במערכת החינוך ואפילו לא בזכות לביטוח רפואי ובפערים החברתיים שגדלו עד כדי כך שהפכו את החלום האמריקאי לפיקצייה עבור מרבית אזרחיה?

מדוע כל המערכת הפוליטית ואמריקה כולה חוזרים ועוסקים ב-2 סוגיות, שלכאורה חשיבותן זניחה ביחס לכלכלה ולנושאים חברתיים: הראשונה- זכותה של אישה להחליט על הפסקת הריון והשנייה - הזכות של כל אזרח לשאת נשק?

איך אומרים? "הכל דיבורים", אבל את המחיר של אי היכולת להסכים אפילו על מכנה משותף בסיסי שישרת את האינטרס הפרטי והציבורי כאחד, משלמת אמריקה מחיר יקר.

על המצוק הפיסקלי, המאיים לטלטל את הכלכלה ולהגדיל משמעותית את האבטלה והמצוקה האנושית, מתווכחת אמריקה בינה לבין עצמה, עד שתאבד את עצמה לדעת.

משל יפה מן המקורות*, באותו עניין:
הַהֶבְדֵּל בֵּין קִנְאָה לְתַאֲוָה

מַעֲשֶׂה בְּאִישׁ חוֹמֵד,
שֶׁחָמַד כֹּל דָּבָר שֶׁרָאָה אֵצֶל הַשֵּׁנִי,
וּבְאִישׁ קַנַּאי,
שֶׁתָּמִיד הִתְקַנֵּא בְּכֹל מָה שֶׁיֵּשׁ לַשֵּׁנִי,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לְהַדָּבָר.
הָלְכוּ יַחְדָּיו.

בַּדֶּרֶךְ פָּגַע בָּהֶם הַמֶּלֶךְ.
אָמַר לָהֶם:
"אֶחַד מִכֶּם יִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָּבָר
וְאֶתֵּן לוֹ,
וְאָז אֶתֵּן לַשֵּׁנִי כִּפְלַיִים
עַל מָה שֶׁנָּתַתִּי לָרִאשׁוֹן".

הַחוֹמֵד,
הוּא הִתְאָוָוה לִשְׁנֵי הַחֲלָקִים,
וְלָכֵן לֹא רָצָה לִשְׁאוֹל תְּחִילָה.
וְהַשֵּׁנִי גַּם כֵּן לֹא רָצָה לִשְׁאוֹל תְּחִילָה,
כִּי הוּא הִתְקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ,
אִם יִקַּח כִּפְלַיִים
עַל מַה שֶׁנִּיתַּן לוֹ.

לְבַסּוֹף דָּחַק הַחוֹמֵד אֶת הַקַּנַּאי
לִשְׁאוֹל תְּחִילָה.
מֶה עָשָׂה הַקַּנַּאי?
שָׁאַל שֶׁיְּנַקְּרוּ לוֹ עַיִן אַחַת,
כְּדֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ יִתֵּן לַשֵּׁנִי כִּפְלַיִים,
וַיְנַקְּרוּ לוֹ אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו.

• הרב ברוך שלום הלוי אשלג, מאמר "ההבדל בין קנאה לתאוה"

ניגודי האינטרסים בין הרפובליקנים ובין הדמוקרטים ברורים לחלוטין. הנשיא וכל המערכת הפוליטית מנסים לדבר, אבל בינתיים הדיונים הם יותר מאבק כוחות, מאשר רצון לשתף פעולה ולהפנים שכדי לשרוד – צריכים גם לוותר, להתחשב זה בזה ולפעול לטובת האינטרס הכללי ולא מתוך כיתתיות ושנאה.

לפחות המאבק הזה מחדד את הפערים ואת האינטרסים האמיתיים, מתחת לכל המסכות וכל מה שצריך להגיד כדי להישאר Politically correct :. לב הוויכוח הוא על ציפור נפשם של שני הצדדים: העלאת המיסוי על העשירים, במסגרת הרפורמות המתוכננות סביב המצוק הפיסקלי.

נכון, תוספת ההכנסות לקופת ארה"ב כתוצאה מהעלאת ריצפת המס לעשירים איננה דרמטית ואין בכוחה לשנות מהותית את מצבה הכלכלי. ובכל זאת, להכבדת נטל המס על ה-1% יש חשיבות רבה, גם כלכלית וגם הצהרתית וחברתית.
ככה זה במדינה בה מיליארדרים כמו ו'ורן באפט ומיליונרים כמו מיט רומני וגם ברק ומישל אובאמה, משלמים שיעור מס (% מהכנסתם) נמוך משל עוזריהם הזוטרים.

כמו שהטבח בקונטיקט עשוי לאחד את אמריקה בסוגיית הפיקוח על רכישה והחזקה של נשק, יש לקוות שהמצוק הפיסקלי ייהפך לקו פרשת המים, שממנו והלאה ארה"ב תוכל לצאת מאוחדת, לא רק דה יורה, אלא דה פקטו.

האם אמריקה בשלה לשלב חדש בהתפתחות שלה? האם מדינה בעלת אוריינטציה אינדיבידואליסטית מובהקת, מסוגלת לעשות את המעבר ההכרחי לערבות הדדית בין אזרחיה ולאמון הדדי בינם לבין המדינה?

מאז 2008, ארה"ב עסוקה בקרב הישרדות כלכלי חסר תקדים. האמצעים המוניטרים והפיסקלים בהן נקטו הממשל וה- FED הם חסרי תקדים בהיקפם ובאופיים.

לכאורה, אמריקה אכן התלכדה כדי לשרוד. אבל בחינה מעמיקה מעידה כי היא התלכדה כדי להציל את אופייה האגואיסטי והאינדיבידואליסטי של השיטה כלכלית והחברתית הניאו-ליברלית. זה היה איחוד מלאכותי, אד הוק ולכן הוא לא משיג את התוצאה הרצויה. להיפך.

ליכוד כזה משול לחיבור ולדאגה הדדית בין שודדי בנק, לפני משימתם, או שמא לגיבוש המאפיין את המאפיה ואת הפשע המאורגן. אם אמריקה לא תשכיל למלא תוכן אמיתי של חיבור, ערבות הדדית ולכידות חברתית, כיאה לשמה: ארצות הברית של אמריקה, אין לה זכות קיום.

כך ממשיכה אמריקה להתעלם ממחקרים רבים המעידים עד כמה משתלמת לכולם כלכלה המבוססת על שיתופי פעולה, צמצום בפערים החברתיים ועל ערבות הדדית.

הטבח בקונטיקט משמש תזכורת קשה למחיר של החיים מתוך מחלוקת תמידית.

אם אמריקה לא תיקח את עצמה בידיים, עדיף שתיפול מהמצוק הפיסקלי.

היא זקוקה ל- Restart - ואינה מסוגלת לעשות זאת בעצמה.

• מאת: עו"ד דנה סרבי קובלסקי, LLM במשפט פיננסי, חברת הצוות הכלכלי בתנועת הערבות