מאמרים וטורים

כמה כסף הייתם חוסכים עם תחרות במזון, בדיור, ברכב, בבנקאות ובדלק?

מן העיתונות: "מזגתם חלב לקפה של הבוקר - תרמתם לטייקונים". ערכתם קניות לבית - תרמתם לטייקונים. הפרשתם לפנסיה - תרמתם לטייקונים. התנעתם את הרכב בבוקר - תרמתם מיד לחברות הדלק וביטוח הרכב שבבעלות אחד מהם"

• מאת: גיא יצחקוב דוקטוראנט למנהל עסקים האוניברסיטה העברית, חבר הצוות הכלכלי בתנועת הערבות.

הכתבה מתארת עוד קמפיין של "נגד". כולנו מעדיפים להתלונן על הכול, חוץ מלהסתכל פנימה על עצמנו ולשאול את השאלות שייתכן שלא נאהב את התשובות עליהן.

קל מאוד להאשים את הממשלה, את השיטה, את קשרי הון-שלטון, את הטייקונים, את המוסדיים, את מדיניות המס, את הפועלים הזרים והמהגרים ובקיצור - את כולם.

יש כמובן מידה רבה של צדק בחלק גדול מהטענות הלגיטימיות על עיוותים במבנה ובשיטה הכלכלית-חברתית בישראל, על כך אין מחלוקת.

אבל מלחמת כל בכל בטח לא תפתור את הבעיות. האם נידונו להתנהל כך מקרב לקרב? פעם נגד הטייקונים, פעם נגד חברות הסלולר, פעם אחרת נגד הביטוח הלאומי, הבנקים ולא חסר.....אפשר להמשיך ככה עד אינסוף?

בחלק מהקרבות ננצח, במרביתם נפסיד ובעיקר חיינו יוסיפו להיות טרודים, מרירים, מתסכלים ומלחמת הקיום היום-יומית תמשיך לגבות מאיתנו מחיר יקר מאוד, אישי, בריאותי, משפחתי, זוגי וחברתי.

קל להאשים את הטייקונים ואת החברות הגדולות שבשליטתם. הם הרוויחו את השנאה הזו ביושר, בהתנהגות דורסנית כלפינו, כל עוד ידם הייתה על העליונה ואנחנו לא התמרדנו.

אבל עלינו להבין שלהפיל את הבנקים, או את הטייקונים, או את הממשלה ומוסדותיה - זה לבצע חרקירי בעצמנו.

כולנו תלויים זה בזה, חלק ממערכת אחת גדולה והתלות הזו בינינו מחייבת התאמה של הקשרים בינינו אליה.

כולנו הרי גם קורבנות של השיטה הנוכחית ומצד שני גם חלקים ממנה, בלעדינו היא לא יכולה להמשיך ולהתקיים.

ב"כובע" אחד שלי, אני לקוח ממורמר על השירות או יוקר המחייה, ובאותו זמן ב"כובע" שני שלי אני בעל המוסכניק או סוכן הביטוח שבלית ברירה מפקיע מחירים או מפלה בין לקוח ללקוח וכך הלאה....... כולנו סובלים מהמצב הנוכחי. כן - גם העשירים והבנקאיים. זו שותפות הגורל בינינו.

לכן, השינוי מתחיל בשינוי עצמי ובהתקשרות חדשה בינינו, מתוך איכפתיות, דאגה, התחשבות בצרכים הייחודיים של כל אחד מאיתנו ובערבות הדדית בינינו.

כל שאר המערכות - הכלכלית, הפיננסית, החברתית, החינוכית, התקשורתית וכך הלאה - כולם נגזרים מאופיים של היחסים בינינו.

השינוי לא יהיה קל, אבל הוא אפשרי, באמצעות דו שיח חדש בינינו, כשווים, סביב שולחנות עגולים והסכמה על סדר עדיפויות לאומי חדש ומפת דרכים ליישמו.

בלי שינוי ערכי-תודעתי, זה לא יקרה ואותו ניתן להשיג באמצעות הסברה רחבה, החדרת תכנים מאחדים לכלי התקשורת וחינוך, מהגיל הרך ועד הפנסייה.