מאמרים וטורים

פעם קפיטליזם, היום ערבות הדדית

על חלום ילדות קפיטליסטי שהפך במרוצת השנים לסיוט, ועל התובנה שבעזרת ערבות הדדית, ממש כמו מקגייבר, נצליח להיחלץ מכל ברוך

• מאת: עו"ד דנה סרבי קובלסקי | LLM במשפט פיננסי, חברת הצוות הכלכלי ב"תנועת הערבות"

אבא שלי, שיחיה, הוא צרכן כפייתי של תוכניות דיבורים. מדי פעם אני נזכרת בחיוך בערבי ה"ביחד" שלנו – אני, אבא ורשת ב' או פופוליטיקה. איך שזה היה משגע אותי... "אבא, מה זה הדיבורים האלה? ולמה הם צועקים? בבקשה, אבא, שים ירדן, עוד מעט מתחיל מקגייבר".

אחרי מספר ניסיונות סרק הייתי מפנימה שמקגייבר כבר לא אראה היום, ואז מתחילה להטיח באבא שאלות: "אבא, מי זה האיש שמדבר מצחיק?"ואבא היה עונה לי ברוך: "ששששש, אני רוצה להקשיב לשטויות שהוא אומר".

לא חלף הרבה זמן וידעתי את השמות של כולם, גם את של שמעון פרס,"האיש שמדבר מצחיק". אחרי שהתוכניות היו מסתיימות, אבא היה מסביר לי בדיוק למה ההוא צודק והשני לא, אבל הוא פוליטיקאי, ולכן, כמו מקגייבר – לא משנה לאיזה ברוך הוא מכניס את עצמו, תמיד הוא ימצא את הדרך לצאת.

באחת מהתוכניות האלה שמעתי מישהו אומר את המילה קפיטליסט. שאלתי את אבא (ויקיפדיה של העידן הפרה-טכנולוגי), מה זה קפיטליסט. "קפיטליסט", הוא השיב בנימה רצינית, "הוא אדם שעובד קשה כדי להתפרנס בכבוד, להתקדם בחיים, לקנות בית, אוטו ומשחקים לילדים, כמו בית הברביות שלך והאטארי של האחים שלך".

הבטתי בבית הברביות שכל כך אהבתי. החלטתי שכשאגדל, גם אני רוצה להיות קפיטליסטית!

גדלתי על ברכי החלום האמריקאי. הבנתי שכדי להצליח אני צריכה לבנות את עצמי בעצמי. האמנתי כשאמרו לי שעלי לשאוף להרוויח כמה שיותר, ובכל אמצעי לגיטימי.

היום, כבוגרת מצטיינת של בית החרושת לייצור קפיטליסטים, אני מביטה סביבי במבט מפוכח ורואה איך במסווה של אשליית אושר ועושר, החלום שמכרו לי הפך לסיוט.

והיום, כמו פעם, כשאני מרגישה שאני רוצה לדבר על משהו ברצינות – אני הולכת לאבא. אבא אמנם כבר לא צעיר כמו שהיה, אבל רק איתו אני יכולה לפתוח את הלב באמת.

"מה השגנו, אבא? אנחנו מכורים לעבודה, להישגיות, לקריירה, לחומרנות. הזמן שמוקדש למשפחה ולפנאי כמעט ונכחד. אם כל זה היה לפחות עושה אותנו מאושרים... אלא שהחיים (ואלפי מחקרים) מוכיחים אחרת".

היום אבא כבר מסכים איתי. הוא הרי רואה את מה שאני רואה: יוקר המחיה במגמת עלייה תמידית וחוסר האמון בינינו מכתיב לנו את החיים. לא רק שאנחנו לא סוגרים את החודש, אנחנו גם לא מאמינים למוסכניק, לחשמלאי, לשרברב, לפקיד בבנק ולפוליטיקאי. קרה בדיוק מה שאבא אף פעם לא האמין שיקרה אצלנו, במדינה הקטנה והאהובה שלו – הפסקנו להאמין אחד לשני. וכאן טמון שורש הבעיה. למה?

כי הכלכלה היא רק מראה של היחסים בינינו. ועל זה – על היחסים בינינו ולא על קפיטליזם – אבא ואני מדברים היום. כבר חודשים שהמילה קפיטליזם פינתה את מקומה בבית שלנו לצמד המילים "ערבות הדדית". השיחות בינינו הובילו אותנו להבנה שהחייאה מחדש של החום וההתחשבות ההדדית בינינו היא המפתח לתיקון היחסים האנושיים והכלכליים. פתאום זיק של תקווה ניצת שוב בעיניים של אבא שלי. לאט לאט התחלתי לראות איך חוזרים אליו הכוחות שירדו לטמיון במהלך השנים.

בשבוע האחרון התרחש המפנה הגדול ביותר בשיחות בינינו: בסוף השיחה אבא שאל אותי, "אז למה בעצם שאנשים לא יבינו את הדבר הפשוט הזה? למה שהם לא יבינו שהעיסוק בשדרוג מרקם היחסים בינינו – במשפחה, בשכונה, במדינה וגם בעולם – יכול להקנות לנו את אותו אושר וסיפוק פנימי שחיפשנו עד כה בטעות רק בכסף. זה הרי כל כך ברור –ערבות הדדית זה כמו מקגייבר, לא משנה איזה ברוך ינחיתו עלינו, כאשר יש בינינו ערבות הדדית תמיד נמצא את הדרך לצאת".