מאמרים וטורים

המדינה גובה מסים לפני שהיא גובה חובות

מן העיתונות: חובות של אזרחים וחברות בהיקף של 110 מיליארד שקל נערמים בלי מפריע. חלק מהמשרדים אפילו לא טורחים להזין את הנתונים למחשב.

אין להתפלא על כך שהמדינה בוחרת בפיתרון הקל והזמין מבחינתה.

הרבה יותר קל להעלות מסים, בהשוואה לתהליך הארוך והמייגע של גביית חובות.

אז מה אם זה לא צודק?

אז מה אם מהעלאת המסים נפגעים בעיקר השכבות החלשות ומעמד הביניים, המתקשים גם כך "לגמור את החודש"?

אז מה אם שר האוצר ויתר לפני שבועיים על 50% מהמסים שחברות גדולות חייבות למדינה ("חברות כלואות" - אין זה המקום להסביר. כתבנו על זה בעבר?) במספרים זה נשמע גרוע יותר. המדינה ויתרה על מסים בסך 8.5 מיליארד ש"ח, השקולים לכ- 0.9% במונחי תוצר לאומי גולמי.

בעוד התמורה מהעמקת הגבייה יכולה לשמש להקטנת הפערים הכלכליים בחברה הישראלית,הטלת מסים רק מגדילה אותם.

זאת ועוד - החלשים, לא מצליחים לקבל אשראי מהמערכת הבנקאית ונאלצים לפנות לשוק האפור והמסוכן, בו הריביות הן פשוט רצחניות.

סעיף העמקת הגבייה והרחבת בסיס המס, הוא סעיף "חברתי" שהוא בבחינת Must, עבור ממשלה החפצה לצמצם ולו במשהו, את הפערים החברתיים והכלכליים בישראל.

אם נשב כולנו, כשווים, סביב שולחנות עגולים, נבין את המצוקות מצד אחד ואת האילוצים מצד שני, נוכל לגבש הסכמה רחבה אודות סדר העדיפויות החדש, לרבות התייחסות לנושא גביית המסים ומדיניות מיסוי, שיכוונו שניהם במטרה להגדיל את הכנסות המדינה ובמקביל לצמצם את הפערים ולא להגדילם.

זה בעצם המבחן האמיתי - לא רק איך מגדילים את הכנסות המדינה, אלא כיצד משתמשים בהם.

ללא קונצנזוס רחב ולא ערבות הדדית בינינו, ברור כי התקציב צר מלפתור את כל המצוקות ומלהיענות לכל הדרישות, צודקות ככל שתהיינה.

• מאת: אופיר לוי, רואה-חשבון ומנהל כספים,חבר הצוות הכלכלי בתנועת הערבות