מאמרים וטורים

עשירים? האי-שוויון רע לכם

הפערים החברתיים מפחידים לא רק שמאלנים וחברתיים

בחודשים הקרובים תיקבע המדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל לטווח הבינוני. אלא שעם ישראל לא ייקח חלק בתהליך הזה. ככה זה עובד בישראל. למעט בעתות של משברים ומחאות חברתיות, מדיניות כלכלית-חברתית נקבעת כמעט במלואה במסגרת עבודה מוגבלת אחת: תקציב הממשלה.

התקציב יוגש לשרי הממשלה והם יחתמו. לאחר כמה דיונים והתנצחויות, שמיועדים בעיקר להרשים את הבוחרים ושיעסקו בנושאים משניים, גם חברי הכנסת יאשרו אותו. בדיון על המהות והעקרונות של המדינות הכלכלית-חברתית, הציבור לא יזכה להשתתף, ואפילו לא לצפות בו מהצד - לא באופן ישיר, לא באמצעות שריו, ולא באמצעות נציגיו בפרלמנט. פשוט לא יהיה דיון כזה: ראש הממשלה יחזור פעמים רבות על המלה "צמיחה", שר האוצר יחזור על צמד המלים "משבר עולמי", ובכך יסתיים הסיפור.

זהו פספוס אדיר, והוא גם מסוכן. כי כשבודקים את הסיבות למשבר הכלכלי הגלובלי של ארבע השנים האחרונות, ואת הנושא המרכזי שמעסיק כיום כלכלנים בעולם, מגלים שהחשיבה עברה מעיסוק בצמיחה בלבד לגורם אחר: הגידול באי-שוויון בהכנסות וההשפעה שלו על הצמיחה והיציבות הכלכלית. על קיומה של התופעה איש כבר אינו מערער: ב-20 השנים האחרונות נרשם זינוק חד בפער ההכנסות בין העשירון העליון לשאר האוכלוסייה. הזינוק אפילו חד יותר כשמודדים את הפער בין מי שמשתייכים למאיון העליון לכל השאר.

מי שינסה להתחמק מהדיון בטענה שמדובר בקשקושי בחירות של חברתיים-שמאלנים, עושה עוול לעצמו. ראיות היסטוריות לא חסרות. בארה"ב זינק האי-שוויון בשנים שלפני המשבר של 1930 ושוב בשנים שלפני המשבר הנוכחי, וגם במדינות ומשברים אחרים נמצא קשר כזה. אבל ההסברים חשובים יותר.

לקראת צאת ספרו "מחיר האי-שוויון", פירסם חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ מאמר במגזין "ואניטי פייר" שבו פירט לפחות ארבע סיבות לכך שהעלייה באי-שוויון פוגעת בכלכלה.

שטיגליץ תוקף את הבעיה בדרך מפתיעה: הוא פונה ל-1% העשירים ומקבלי ההחלטות, ומציע להם לפעול להקטנת האי-שוויון מתוך שיקולים של כדאיות כלכלית. הוא לא מתריע שעניים יעלו על בתיהם במהפכה, אבל הוא אומר שאלה שבראש הפירמידה הכלכלית זקוקים לבסיס חזק כדי שכל העסק לא יקרוס. "גם אתם זקוקים לכלכלה יציבה", הוא אומר לעשירים.

בישראל, ההצעה לפנות ל-1% בבקשה להציע פתרונות לבעיית האי-שוויון נראית תמימה. לעומת זאת, כנסת ישראל וממשלת ישראל, שיושביהן הם בעצמם אנשי ה-1% יכולים לקיים דיון כדי להחליט אם יהיה ראוי לקבוע יעד ממשלתי להקטנת האי-שוויון, ואם כן - לפעול כדי להשיג אותו".

תנועת הערבות:

דיוני התקציב – אם טרכטנברג יכול, גם שטייניץ יכול:

הליך עיצובו, חישובו ואישורו של תקציב המדינה יכול להיות קרש קפיצה לתקציב שיבטא את סדר העדיפויות החברתי-כלכלי, את האיזון הנדרש בין האילוצים הרבים לבין האתגרים שבפנינו והכי חשוב, את ההסכמה הרחבה והמכנה המשותף הרחב ביותר. ברור שתהיינה מחלוקות וברור שאין מספיק לחלק לכולם, אולם כל החלטה תקציבית שתתקבל סביב השולחן העגול, מתוך הקשבה, התחשבות ודאגה זה לזה, תזכה ללגיטימיות ויהיה לה גם תוקף מוסרי. גם לממשלה ולפוליטיקאים כדאי "לפתוח" את דיוני התקציב לביקורת מקצועית וציבורית. ראו כמה ערך מוסף קיבלנו כולנו מאופיים הפתוח של דיוני ועדת טרכטנברג. האג'נדה החברתית והכלכלית התבהרה, רעיונות מצוינים נידונו ונשקלו והתוצר הסופי אומץ בחום על ידי הממשלה, הכנסת והרוב המכריע של הציבור.

לצערנו, לקחי המחאה טרם חלחלו למסדרונות משרד האוצר. דיוני התקציב היו ונותרו מנותקים מהציבור וגם מהאג'נדה החברתית החדשה ומאופנת השולחנות העגולים שהתפשטה ויצרה צורת הידברות חדשה בישראל. במקום לגבש תקציב שיבטא את סדר העדיפויות הלאומי בכל התחומים, ממשיכים בתהליך אינקרמנטלי-מצטבר, על בסיס שינויים מתקציב השנה הקודמת. עיקר הויכוחים מתרחשים בחדרי חדרים בין השרים לסיירת מטכ"ל של אגף התקציבים במשרד האוצר. מחלוקות עיקריות יוצפו לשר האוצר ולראש הממשלה. נוסיף למתכון מקח וממכר פוליטי וגם מס שפתיים שישולם לדרישות חברתיות בעלי פרופיל גבוה והנה – הסלט התקציבי מוכן לדיוני התקציב בכנסת.

אם צלחתם בהצלחה את קריאתו של ספר התקציב, שעוביו כפול משל מדריך דפי זהב, תגלו שבמקביל לאישור התקציב, יועבר גם "חוק ההסדרים", שהוא במובנים רבים הליך "עוקף תקציב" המוקדש כולו למקח וממכר פוליטי, עם אפס שקיפות. כפי שהחוק מיושם היום, החוק גורם לעיוות התקציב ומאפשר חלוקה אינטרסנטית של כספי המדינה, בהליך לא שקוף שפוגם באמון הציבור כלפי מוסדות השלטון. תנועת הערבות תפעל להכנסת סטנדרטים של שקיפות ומינהל תקין לאופן היישום של חוק ההסדרים.

שורה תחתונה – יש חשיבות לתהליך קביעת התקציב, לא פחות מאשר לתוצאה הסופית ושניהם מספקים הזדמנות להידברות, להקשבה ולביסוסו של מכנה משותף שיאחד את אזרחי ישראל.

הוספת יעד אי שוויון לתקציב המדינה היא כורח המציאות:

יש בתקציב המדינה, המון יעדים, חלקם פורמאליים וחלקם לא. התקציב כולל יעד אינפלציה, יעד גירעון, יעד צמיחה, יעד הכנסות מגביית מסים, יעד הכנסות מהפרטה ועוד. אבל, שני הנושאים הכואבים ביותר, שני הפצעים הפתוחים במישור הכלכלי והחברתי – לא זוכים ליעד תקציבי משלהם. יוקר המחייה והפערים הכלכליים האדירים נותרו יתומים. ישראל היא אחת המדינות היקרות בעולם ומדד ג'יני למודד את הפערים הכלכליים מציב אותנו בצמרת של מדינות ה- OECD.

שתי הבעיות האלה קשורות ביניהן, כיון שיוקר המחייה הוא אחד הגורמים העיקריים לפערים הגדולים שנוצרו. יעד האינפלציה מודד את השינויים ביוקר המחייה ולא את הרמה האבסולוטית שלו.

המדידה מתבססת על דגימה חודשית של מחיר סל מוצרים ושירותים (דיור, בריאות, תקשורת, ביגוד, הלבשה והנעלה, מזון, פרות וירקות ועוד) והשוואתו למחירו בחודש הקודם. עם המחיר עלה ב- 0.5% מדד המחירים לצרכן עלה באותו שיעור. לכן, יעד האינפלציה השנתי בתקציב במדינה, 1%-3%, משמעותו שרמת המחירים במשק יכולה לעלות בשיעור זה ושכל סטייה, למעלה או למטה, תחייב תגובה מצד הממשלה (פיסקלית) ומוניטרית (הריבית במשק). כלומר, אם סל מוצרים ושירותים עולה בישראל 150 ₪, בזמן שבכלכלות המפותחות האחרות מחירו 50 ₪ בלבד ואם מחירו היקר בישראל לא התייקר בלמעלה מ-3% בשנה החולפת, הממשלה יכולה להיות מרוצה, כיוון שעמדה ביעד יציבות המחירים. אבל איזה מחיר נותר יציב? 150 ₪, יקר בכל קנה מידה והוא זה שמגדיל את הפערים החברתיים בישראל.

אימוץ יעד ממשלתי להקטנת הפערים הכלכליים בישראל הפך לצורך חיוני, אפילו קיומי, בישראל של 2012. הגידול בפערים החברתיים והכלכליים ב-20 השנים האחרונות אצלנו, כחלק ממגמה כלל עולמית, הוא דרמטי וגם בתוך העשירון העליון, אי השוויון בולט, כשאנשי המאיון העליון מתנתקים מכל השאר בפער שאינו ניתן לגישור. היעד התקציבי החדש, להקטנת אי השוויון הכלכלי, צריך להימדד בשינויים במדד ג'יני, שהוא הסטנדרט העולמי המקובל ולאורך זמן הוא אמור להוזיל את אותו סל מוצרים ממחיר מופקע של 150 ₪, למחיר שווה לכל נפש.

נציין רק שעבור משרד האוצר וראש הממשלה, יעד חדש כזה עלול לגרום להם כאב ראש רציני. כי בניגוד ליעדים תקציביים אחרים המצריכים שליטה בפרמטרים ידועים וספורים, הפחתת הפערים

הכלכליים היא מלאכת מחשבת בפני עצמה, אידיאולוגית וביצועית.

מיותר לציין כי אחת התוצאות העיקריות של התקשרות חדשה בינינו בערבות הדדית, תהיה הקטנת יוקר המחייה והקטנת אי השוויון. אם נתחשב זה בזה ונדאג אחד לשני, כמו אל בן משפחה קרוב, האם נגבה ממנו מחיר מופקע על מוצר/שירות? האם נעלים חלק מהמשכורת מילדינו? האם נישן בשקט כשבן משפחה לא מסוגל לממן חינוך או תרופות לילדיו?

עד שנגיע לרגולציה עצמית כזו, באמצעות הסברה רחבה, חינוך ויצירת סביבה תקשורתית וקהילתית תומכת שינוי, יש בהחלט מקום לקביעת יעד אי שוויון בתקציב המדינה. מה הסיכוי שזה יקרה? להערכתנו, נמוך מאוד.

למה כדאי לעשירים לתמוך במדיניות שתקטין את אי השוויון בחברה הישראלית?

חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, שכתב את הספר "מחיר האי שוויון", מסביר היטב מדוע זה יהיה משתלם למאיון העליון (ה-1%) לתמוך במדיניות המכוונת להקטנת אי השוויון הכלכלי.
אם אפשר לשכנע דרך הכיס והראש, אין טעם להיכנס לשיקולי מוסר ולאידאולוגיות המבוססות על שמאל כלכלי, לפחות לא כל עוד אנחנו, כולנו, חושבים בעיקר על עצמנו. בגדול, הוא מסביר כי למי שתמרן עצמו למצב בו הוא המרוויח הגדול מכל השיטה הכלכלית והחברתית, כלומר ל-1%, יש אינטרס מובהק לשמר את השיטה, בעוד אי השוויון ההולך וגדל מכניס בה קלקולים וחיכוך שאינו עובד לטובת אלה המצויים בראש הפירמידה. לפי גישה זו, הקטנת אי השוויון הכלכלי (אך לא חיסולו) תשרת את הצמיחה ואת היציבות הכלכלית, שניהם אינטרסים חיוניים של ה-1%.

נסביר: ראשית, הפערים הגיעו לרמה המסכנת את העשירים ועלולה לפגוע בשרידותם, הכלכלית ואף הפיזית. זה קרה בעבר, במהפכות ובמלחמות אחים. הלאמה, החרמת רכוש, כליאה, הגבלות כלכליות קשות, העלאה שרירותית ולא מידתית של מס העשירים וגירוש. לכאורה, ישראל רחוקה מסיטואציה זו, אבל מתחת לפני השטח, הפער הגדל בין ה-99% ל-1%, הוא פצצת זמן חברתית וכלכלית. ההיסטוריה מדגימה כי לפני משברים גלובליים ודרמטיים, אי השיוויון הכלכלי הגיע לרמות שיא .

שנית, ההרעה במצבם הכלכלי של ה-99% מקטינה את הצריכה במשק, מה שפוגע בהכנסות המדינה במסים, בתעשייה ובמסחר ובעצם בכולם. גם העשירים נפגעים מכך, כי הם יודעים כיצד לשלשל לכיסם הון מתוך הכספים שאנחנו, ה-99% מוציאים. כדי לשמר את הונם ולהגדילו, כדאי לעשירים לדאוג שלאזרחי המדינה יהיו המשאבים להמשיך ולצרוך.

שלישית, אם העשירים למדו להשתמש במערכות הקיימות כדי להרוויח יותר על חשבוננו, הסיטואציה הזו שמשמעותה משחק סכום אפס, בו הרווח של האחד הוא בהכרח ההפסד של השני, יכולה להימשך רק כל עוד יהיה ל-99% מה להפסיד. סליחה על הנימה הצינית, אבל כשיותר ויותר אזרחים, אפילו מהמעמד הבינוני, מרגישים חוסר ביטחון כלכלי ותעסוקתי, קטנות ההזדמנויות של בעלי ההון להרוויח מהסיטואציה הזו. ציבור במצוקה כלכלית משקיע פחות, חוסך פחות, צורך פחות ומקטין את השתתפותו באותם מנגנונים מהם ניזונים ומרווחים בעלי ההון.

רביעית, כשחוסר ההוגנות של השיטה והעדר האמון בין בני האדם, ובמיוחד בין ה-99% ל-1%, הופכים לעובדה גלויה, ההוויה העסקית והכלכלית הופכת לקשה, עוקצנית, כוחנית ואיטית הרבה יותר.

כולם חושדים בכולם, כולם נלחמים בכולם ובמקום מערכת משומנת היטב, מתקבל שיטה חורקת, לא יעילה ומזהמת. גם כאן, מי שבדר"כ מרוויח מהשיטה, הוא המפסיד הגדול מהקלקולים הנובעים מחוסר ההוגנות והאמון.

המסקנה המתבקשת היא שהמשפט "בבית של תלוי לא מדברים על חבל" אינו חל על הנסיבות הנוכחיות, בהן זה אינטרס ציבורי רחב, של כל שכבות העם, כל אחת מנימוקיה שלה, להקטין את הפערים הכלכליים והחברתיים בישראל. לעת עתה, השיקול הוא שיקול קר של כדאיות גרידא. אם במקביל, יתפתח בישראל שיח ציבורי חדש ונטייה לאמץ התקשרות חדשה בינינו, בערבות הדדית, התחשבות, דאגה ואכפתיות, יקטנו בהכרח הפערים החברתיים והכלכליים, בהסכמה ומרצון. עד אז המשוואה מאוד פשוטה: משתלם לכולם להקטין את הפערים הכלכליים בישראל ולכלול בתקציב המדינה יעד, מדד ג'יני, ליישום החלטה זו.

קישור למאמר המקורי