מאמרים וטורים
הטייקון החברתי
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים וטורים
- פורסם ב27 ספטמבר 2011
פרופ' אייל וינטר, ראש המרכז לחקר הרציונאליות באוניברסיטה העברית, מציע גישה עסקית אלטרנטיבית לעסקים וחברות – במקום לנצל אותנו, תתחרו עלינו ועל התרומה לחברה. התבוננות מדעית בטבע האדם, מסביר וינטר, תגלה שזה ממש לא מדע בדיוני. אם החברה הישראלית תתמוך בשינוי, היא תגרום לראשי התאגידים להרגיש שמבחינת התועלת האישית שלהם, משתלם יותר לדאוג לכולנו
אייל וינטר, פרופ' לכלכלה וראש המרכז לחקר הרציונאליות באוניברסיטה העברית בירושלים, שנמנה גם על יועציו של שר האוצר,מתמקדבמחקריו בהתנהגות כלכלית אנושית. תחום התמחותו הוא תחום חדש יחסית במדעהכלכלה – הכלכלה ההתנהגותית – שלוקחת בחשבון גם את היצרים האנושיים שמאחורי המספרים. על רקע המחאה הכלכלית-חברתית בארץ ובעולם, יצאנו לשוחח עמו על התובנות שיכול להציע תחום מחקרו בנושא המחאה הכלכלית.
מהי בדיוק כלכלה התנהגותית?
"המודלים בכלכלה מדברים על תועלת. תועלת יכולה להיתפס כמשהו חומרי, אבל גם כמשהו פסיכולוגי, נפשי, פנימי יותר. עד השנים האחרונות במדע הכלכלה לא הייתה הבחנה ברורה בין הצד החומרי לבין התועלת הפסיכולוגית. זה השתנה עם כניסתו של תחום חדש יחסית לכלכלה – הכלכלה ההתנהגותית. הכלכלה ההתנהגותית מסבירה שאי אפשר לחשוב על הפרט רק כיחידה כלכלית ששואפת למקסם את התועלת החומרית שלה, כמו שטוענת הגישה הקלאסית, כי אנשים לא באמת מתנהגים כך. צריך לקחת בחשבון גם תועלת נפשית-פנימית. כמו כן, הכלכלה ההתנהגותית מנסה לברר איך הרצונות הנפשיים שבאדם מסייעים לשרידותו האבולוציונית."
ובתחום הכלכלי הרצון העיקרי הוא כמובן להצליח, וכמה שיותר...
"הצורך להישגיות והצלחה הוא צורך קיומי, הישרדותי. תחושת הכאב שלנו, למשל, גם היא מנגנון הישרדותי. כמו שאנו לא יכולים לעצור את הרגשת הכאב גם כשאיננו זקוקים לה יותר, כך גם את הצורך להצלחה אנחנו לא מצליחים לעצור. פעמים רבות זה גורם לעשייה שלנו להיות ממוקדת אך ורק בניסיון להצליח יותר מהאחר. והכשל הזה בא לידי ביטוי בהתנהגות הצמרת הכלכלית-מסחרית של מדינת ישראל. למרות שאני חושב שחלק מהדרישות מהממשלה אינן מוצדקות, אני מסכים לחלוטין עם הטענה שהצמרת הכלכלית-מסחרית והסקטור הפרטי מתייחסים בציניות לציבור. זה נובע מתאוות בצע לשמה."
איך אתה מסביר את תאוות הבצע?
"מדובר באנשים שההון שלהם נעמד בעשרות או מאות מיליוני דולרים, ולפעמים אף יותר. אז למה הם צריכים עוד? למה להם לעשות איזה טריק כדי לגנוב עוד עשרה שקלים מהאזרח הפשוט? מה זה ייתן להם? אני לא מדבר על חברות שנמצאות במצב כלכלי קשה, שאו-טו-טו זורקות לרחוב עשרות עובדים... אז למה הם בכל זאת לוקחים מאיתנו עשרה שקלים נוספים? כדי שבסוף השנה, כשמגזין "דה מרקר" יפרסם את דירוג החברות העשירות, את המנהל המצליח וכן הלאה – הם יהיו בטופ. כלומר, המטרה היא התחרות לשמה."
אז יש כאן רצון לסיפוק מהתחרות עצמה, ובכלל לא ממשהו חומרי... ובכל זאת, אם התחרות היא דחף הישרדותי שקיים באדם, איך אפשר לנתב אותה לאפיקים חיוביים ולא רק לאפיקים אנטי-חברתיים?
"אנחנו באמת יכולים וצריכים לנסות לנתב את הרצון האובססיבי להצליח לטובת מטרות אחרות. וזה לא דבר בלתי ניתן לביצוע. מה שיפה פה הוא שאתה לא מדכא את היצר התחרותי שבאדם, אלא נותן לכולם להמשיך ולממש אותו, רק כך שהאנרגיות שמושקעות בו יופנו למטרות שמשרתות את החברה. במקום להתחרות על רמת הרווח שמשיגה כל חברה, החברות, בעליהן ומנהליהם יכולים להתחרות על תרומה לחברה בעשייה פילנתרופית בפיתוח מיזמים שיש בהם תרומה משמעותית לשיפור איכות חיינו. זה יוכל לקרות רק כאשר גופי תקשורת כמו דה-מרקר, גלובס ועיתונים אחרים ינהיגו דירוגים שנתיים של בעלי הון מבחינת תרומתם לחברה, במקום הדרוג הקיים על כמה כסף הצליח לגלגל בעל ההון".
לאחרונה מנכ"ל אסם, גזי קפלן, הצהיר על תכניתו להקפיא את שכר הבכירים ולהגדיל את שכר העובדים הזוטרים. נראה שזו תוצאה של המחאה החברתית. אם מסתכלים על המפה הפסיכולוגית של מה שקורה כאן, אפשר לומר שהציבור צריך "לאותת" לצמרת הכלכלית מה מקובל עליו ומה לא, וכך לייצר את השינוי הערכי שאתה מדבר עליו.
"בהחלט. הייתי אומר שזו מלאכה בכלל לא קשה, משום שהצמרת הכלכלית באמת מחפשת את התחליף הזה. היא זקוקה נואשות למשהו שיהווה אלטרנטיבה לתחרותיות שעובדת במונחים של 'כמה הון צברת'".
