מאמרים וטורים

לתת לכסף לדבר

"אין זו חובתה של מדינת רווחה לעזור למי שמסרב לעבוד אף שהוא יכול.

חגי לוין, מהמועצה הלאומית לכלכלה, בחן לפני שלוש שנים את השאלה מדוע הגברים החרדים אינם עובדים. המסקנה העצובה שלו היתה שהם אינם עובדים גם בגלל שהם מעדיפים לימוד תורה על פני עבודה, וגם בגלל שפשוט לא משתלם להם לצאת לעבוד.

זכותו של אדם לבחור להיות עני - אך האם זכותו גם לבחור להיות עני על חשבון אחרים שמממנים זאת? זהו לב המחלוקת עם האוכלוסייה החרדית: הקיום שלה נסמך על התקציבים שמעבירה לה מדינת הרווחה הישראלית, כלומר משלם המסים הישראלי. ב-40 השנים האחרונות משלם המסים חרק שיניים אך שילם, כי החרדים היו מיעוט בטל. אלא שהגידול המהיר באוכלוסיה החרדית משנה את התמונה - לפי נתוני הביטוח הלאומי החרדים מהווים כבר 14% מהאוכלוסייה, והם צפויים להכפיל את עצמם בתוך 20 שנה. 30% מהאוכלוסייה החיים בעוני מרוד על חשבון כספי המסים של 70% האחרים - זאת כבר משוואה שאינה בת קיימא. כך זה פשוט לא יכול להימשך".

תנועת הערבות: תפקידה ואחריותה של המדינה לספק סל מוצרים ושירותים בסיסי לכל אזרחיה, בתחומי בריאות, דיור, מזון, חינוך ופנסיה. בנוסף, חשוב לצד תהליכים תשתיתיים של שינוי השיח הציבורי, הסברה וחינוך לערכי הערבות ההדדית, יש לטפל בסדר עדיפויות גבוה במצוקות הקיומיות של השכבות החלשות ולחסל מיידית את קו הרעב ולפעול להקטנה דרמטית של מספר העניים בישראל.

כולנו מודעים לכך שהסטטיסטיקה אודות שיעור העניים בישראל מוטת כלפי מעלה, בגלל שני מגזרים הנחשבים לבעייתיים: החרדים וערביי ישראל.

לכאורה, אם תיפול החלטה לחסל את קו העוני בישראל, המשמעות היא שמרבית התקציבים ילכו דווקא ל-2 מגזרים אלה. האם זה מה שהחברה הישראלית צריכה? נקדים ונאמר שלא רק שאין לנו שום דבר נגד החרדים או ערביי ישראל, אלא להיפך. גם הם זכאים לאותו סל מוצרים ושירותים ממשלתי בסיסי והרעב של ילד חרדי או ערבי, לא שונה מרעב של ילד יהודי. אלא שצריך לבדוק מי הוא באמת רעב ומי הוא באמת עני. הלמ"ס מפעילה מבחן של הכנסה וקובעת סטטיסטית מי עני ולאיזה עשירון אתה משתייך.

ידוע כי ב-2 המגזרים הנ"ל, מפותחים מאוד הכלכלה השחורה, הבנייה הבלתי חוקית, מוסד הגמ"חים, המשפחה והקהילה ומנגנונים נוספים שאינם נלקחים בחשבון בסטטיסטיקה של העוני. כלומר, למרות שמהבחינה הסטטיסטית שיעור ניכר מהמשפחות הערביות והחרדיות בישראל חיות מתחת לקו העוני, אין זה משקף את מצבן האמיתי ובעצם הן אינם עניות או רעבות ללחם.

לכן, כל פיתרון רצוי של מלחמה בעוני צריך להתרכז באלה המשתתפים בכוח העבודה והמעוניינים להשתלב בו ובפעילות הכלכלית במשק. מי שבוחר שלא לעבוד, לא אמור להיות מי שיהיה זכאי לתקציבים שתפנה הממשלה למיגור תופעת העוני ומצוקת הרעב. זה לא יהיה אחראי כלפי העניים ואלו הנזקקים באמת לעזרתנו.

קישור למאמר המקורי