מאמרים וטורים

אנחנו צועדים בעקבות האיוולת האמריקאית

"רבים טוענים כי באירופה יש מדינות רווחה (במיוחד בסקנדינוויה), בזמן שארה"ב היא מדינת אנטי-רווחה, קפיטליסטית, ששם לרבים אין, למשל, ביטוח בריאות כלל.

אין זה נכון. ארה"ב היא מדינת רווחה אפילו יותר מהמדינות הסקנדינוויות. הצרה היא שארה"ב היא מדינת רווחה כושלת. היא מוציאה כסף רב, ללא תמורה, לריק - והפחד הוא שישראל עלולה ללכת בעקבותיה.

בטור ב"ניו יורק טיימס" שפירסם הפרשן דיוויד ברוקס, הוא מציין שיש שתי דרכים לספק שירותי ציבור לאזרחי המדינה: ישירות או באמצעות "הוצאת מס", כלומר זיכוי ממס עבור רכישת שירותים.

ארה"ב בחרה להפריט מוצר שבעיקרו הוא ציבורי: בריאות הציבור. הנשיא ברק אובמה ביזבז הון פוליטי רב על דחיפת חוק בריאות חדש, כאשר חוק זה כלל לא מתמודד עם בעיית האינפלציה במחיר שירותי בריאות. לולא אינפלציה זו, לא היה לממשלת ארה"ב גירעון תקציבי כלל. זה פשוט דמיוני. זה עשרות שנים, מאז הנשיא ג'ון קנדי שניסה לחוקק חוק בריאות ממלכתית ונכשל, ארה"ב משלמת עבור מכונית מזראטי, ומקבלת בקושי פולקסווגן מקרטע - ולא רק בבריאות.

הפרטה באמצעות זיכוי מס היא כושלת. המעסיק קונה שירותי בריאות במחיר גבוה, בזמן שאלה שאינם מועסקים לרוב אינם יכולים לרכוש ביטוח בריאות כלל. כעת, לאחר שארה"ב בחרה בדרך זו, קשה לתקן כמעט ואין דרך חזרה ממערכת בריאות סבוכה שהופרטה.

האם ישראל הולכת בעקבות ארה"ב? האם הפרטת שירותים בעזרת קבלנים על ידי המדינה אינה דומה? הרי יש חיסכון תקציבי מדומה, החביב כל כך על נערי האוצר, אלא שהמחיר החברתי לטווח הארוך הוא כבד מאוד".

תנועת הערבות:  על הפרטת שירותים חיוניים ועודפים שיתגלו בכלכלת הערבות:

מעטים יודעים שההוצאה הציבורית של ממשלת ארה"ב על שירותי בריאות, מסתכמת בכ- 8,000 דולר לנפש והיא גבוהה משמעותית ממרבית המדינות המפותחות ומתקרבת למקובל במדינות סקנדינביה.
מדוע זו לא עובדה ידועה? כיון שמדיניות הרווחה ושירותי הבריאות שבכל מדינה נימדדים בהתאם לתוצאה ולא בהתאם להשקעה וברמת התוצאה, יש לארה"ב בעיה חמורה:
ארה"ב ידועה כמדינה שמליונים רבים מאזרחיה אינם נהנים מביטוח רפואי ואינם מקבלים טיפול רפואי ראוי. מאחורי המילים הקשות מסתתרת מציאות קשה הרבה יותר שבה אנשים מתים שלא לצורך או שבשל חוסר יכולת לממן ביקור רופא, טיפולים ותרופות, איכות החיים שלהם נפגעת בצורה משמעותית. מנגד, ידוע גם כי בארה"ב הכסף קונה (כמעט) הכל ולפיכך נהנים המעמדות הכלכליים הגבוהים מרפואה פרטית איכותית ומודרנית.

הפער הזה, בין ההוצאה הציבורית הגבוהה, לבין התוצאה שהיא מייצרת, הוא פרי של השיטה בה בחרה ממשלת ארה"ב לספק לאזרחיה שירותי בריאות: היא הפריטה אותם, כלומר העבירה אותם לגופים עסקיים בבעלות פרטית שמטרתם הלגיטימית והטבעית היא להרוויח כסף וכמה שיותר. ההוצאה של הממשלה מתבטאת בכך שכשהאזרח האמריקאי הולך לרופא ולאחר שהוא משלם לו, הוא מגיש את החשבונית לחברת הביטוח הרפואי, שממן בדר"כ המעסיק שלו, וממנה הוא מקבל החזר.

מי שאין לו מעסיק, נותר ללא ביטוח רפואי. זו בעייה שהממשל מנסה להתמודד איתה בחקיקה, אבל עדיין יש מליוני אמריקאים חסרי ביטוח רפואי.

ההפרטה של השירותים הרפואיים בארה"ב הפכה אותם לייקרים מאוד, ייקרים מדיי, כי הם נקבעים בשוק הפרטי ולא מפוקחים או מסופקים על ידי הממשלה. ספקי שירותי הבריאות דורשים מחירים ייקרים, החולים די אדישים כל עוד ההוצאה מכוסה על ידי הביטוח הרפואי ומי שמשלם את המחיר האמיתי זו ממשלת ארה"ב שמעניקה למעסיקים הטבת מס בגין הביטוח הרפואי שהעניקו לעובדיהם.

אבל מי זו ממשלת ארה"ב שמשלמת את המחיר? האם זה לא כל אחד ואחד מאזרחי המדינה? האם זה לא יורד מהקופה הציבורית ובא בהכרח על חשבון הוצאה ממשלתית על שיפור החינוך, או שירותי הרווחה הביטחון ועוד? ברור שכן ולכן אמריקה כולה משלמת את המחיר הטעות, את מחיר השיטה לפיה השירותים הבסיסיים שמדינת רווחה אמורה לספק לתושביה ( מזון, שירותי בריאות וסיעוד, פנסיה, דיור וחינוך) הופרטו.

האלטרנטיבה לשיטה הבעייתית הזו מעורבות ישירה של המדינה באספקת אותו סל מוצרים ושירותים בסיסיים חאזרחי המדינה. ככה זה במרבית מדינות אירופה וכך זה גם בישראל. זו לא שיטה חסרת פגמים ולא בהכרח יעילה, אך היא מבטאת את האחריות הבסיסית של כל ממשלה לאזרחיה ואת ההכרה כי לא את הכל מותר או צריך להפריט.

אין סיבה שישראל תייבא מארה"ב כשלונות במדיניות הרווחה שלה:
בשנים האחרונות ממשלת ישראל נוטה לאמץ את המדיניות האמריקאית ולהפריט יותר ויותר שירותים לאזרחים ולהעבירם לידיים פרטיות.
התוצאה אצלנו לא שונה בהרבה מזו שבאמריקה.

ניקח לדוגמה את שוק ניהול הפנסיה וקופות הגמל, המנהל מאות מיליארדי ₪, כספי החיסכון הפנסיוני של כולנו, שוק שיש למדינה אינטרס מובהק של שיתפקד היטב וייצר לכל אזרח כרית ביטחון פיננסית לעת זיקנה. המדינה הפריטה את התעשייה הפיננסית בהדרגה, מאז תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ועד לרפורמת בכר ב- 2005. חברות הביטוח היו הקונות העיקריות של הגופים המנהלים את החיסכון הפנסיוני והן, כידוע, פועלות למטרות רווח והחלו מייד בייקור, לעיתים דרמטי, של דמי הניהול בקופת הגמל או בקרן ההשתלמות שלנו. אגב, למי ייקרו? לעובדי חברת החשמל? לעובדי מערכת הביטחון? לעובדי הבנקים? התשובה היא לא רבתי. ייקרו לך ולי, ללקוחות הפרטיים הקטנים, אלה שלא מבינים בזה כלום ולא התאגדו ודרשו הנחות מפליגות.

בערבות הדדית זה לא יקרה.

אולי היינו מוכנים להשלים עם הייקור של דמי הניהול, אם היינו בטוחים שהכסף הולך למטרה טובה, היינו לשפר את מנגנון ניהול ההשקעות עבורנו. אבל מחקרים שבוצעו לאחרונה הראו כי 90% מדמי הניהול חוזרים לכיסם של הגופים המוסדיים והמנהלים ורק 10% מושקעים בחזרה במנגנוני ניהול ההשקעות עבורנו. השאר מופנים למסעות פירסום יקרים, לתחרות מטורפת בין הגופים המנהלים ולעמלות ייקרות למשווקים ולסוכנים. זו דוגמה מצויינת למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים שכשנתקשר בינינו בערבות הדדית, יתגלו עודפים רבים, גם בכסף, שכיום מבוזבזים על השיטה המנופחת והתחרותית הנוכחית.

משרד האוצר לא ממהר להודות בכישלון השיטה וההפרטה של החיסכון הפנסיוני, אולם בחדרי חדרים הוא מכין הצעת חוק לפיה מלכ"רים ינהלו אותו עבור טובת הציבור כולו. רעיון מצויין.
(מלכ"רים – הכוונה למוסדות עם כוונה וללא רווח).

שורה תחתונה:

1. תנועת הערבות סבורה שעל המדינה לספק לכל אזרחיה את אותו סל מוצרים ושירותים בסיסיים ושעליה לעשות זאת לא באמצעות הפרטה.

2. מעל אותו רובד בסיסי, הפרטה זה מצויין ואין לנו שום שאיפה להלאים חברות ומפעלים, בדיוק להיפך.

3. המודל הניאו-ליברלי בו דוגלת ממשלת ישראל בשנים האחרונות היסב נזקים רבים ובמיוחד בגידול בפערים הכלכליים והחברתיים בישראל, כל מורגש אצלנו המשבר.

4. החקיקה הסוציאלית המרשימה שהממשלה נוקטת בה מאז המחאה והמלצות וועדת טרכטנברג היא בהחלט תוצאה רצוייה ואנו מברכים עליה, למרות שאיננה מספקת ויש עוד בעיות רבות שצריך ואפשר לפתור.

5. את העלות של אותה חקיקה סוציאלית כולנו נשלם, בדמות גזירות כלכליות וקיצוץ רוחבי (= בכל משרדי הממשלה) בתקציב המדינה, כדי לא להגדיל את הגירעון הממשלתי.

6. כשנתקשר בינינו באמנה חברתית כלכלית המבוססת על ערבות הדדית, תיגזר מאמנה זו שיטה כלכלית מאוזנת, מתחשבת והומנית ונוכל בהחלט להרשות אותה לעצמנו, כיון שסכומי העתק שמתבזבזים היום על מאבקי כח וניגודי אינטרסים, על תחרות פרועה, או בכלכלה שחורה אדירת מימדים – כל אלו יופנו חזרה לרווחת הכלל ולטובתו של כל אחד ואחד מאיתנו.

 קישור למאמר המקורי