?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

מאמרים וטורים

"עם התקציב השנתי של ישראל יכולנו להיות כמו סקנדינוויה"

shutterstock 61091953

"תחושת התסכול המלווה את האזרח הנדרש לשירותי הממשלה, נובעת מהבעיות המבניות של המגזר הציבורי בישראל. ועדת טרכטנברג אף התייחסה למצב בעייתי זה בדו"ח שעסק בהרחבה בצורך הדחוף ברפורמה מקיפה בשירות הציבורי בישראל, וכתבה: "ריבוי המשרדים והיחידות הממשלתיות, ריבוי ההליכים הביורוקרטיים והימשכותם, לצד רמת השירות הנמוכה, נובעים בין היתר מפער בין מקצועיותם של העובדים - במקביל להיעדר סמכויות ניהול בסיסיות והיעדר גמישות ביצועית".

בעשורים האחרונים בוצעו רפורמות מקיפות ומהותיות במינהל הציבורי במדינות רבות בעולם. בישראל, הרואה עצמה כמדינה מפותחת, לא נעשתה כל רפורמה כזו. השינויים ההכרחיים במינהל הציבורי נעשו בשיטה הנהוגה בקרב קובעי המדיניות המקומיים - טלאי על טלאי - וכך הידרדר מצבה של ישראל במדדים מהותיים כמו דיור וחינוך בדירוגים של גופים בינלאומיים נחשבים.

מוטי שפירא, מנכ"ל להב (לשכת ארגוני העצמאים בישראל), ולשעבר סגן ראש המטה לרפורמה במינהל הציבורי במשרד ראש הממשלה, נחשב אחד המומחים המובהקים בישראל לנושא המינהל הממשלתי. לדבריו, "הממשלה בהחלט מנסה לשפר את המערכת הציבורית. חלק מהצעדים החדשים שלה בהחלט מעניינים. הצעד הראשון החשוב הוא הקמת הוועדה לרפורמה בשירות הממשלתי. מהלך חשוב שני הוא האישור בממשלה של התוכנית של השר מיכאל איתן לממשל פתוח, העוקבת אחר תוכנית של ברק אובמה, לקידום עקרונות השקיפות בעבודת הממשל, לשיתוף הציבור ולאחריותיות".

שפירא סבור כי "עם תקציב שנתי של 300 מיליארד שקל (תקציב המדינה ללא החזר חובות) המדינה היתה צריכה לתת לאזרחיה שירותים ברמה הרבה יותר טובה, כמו מדינות סקנדינוויה, כמו סלובניה, כולל בתחום התשתיות, חינוך, בריאות ורווחה. מה שקורה אצלנו, בשפה המקצועית, אלה 'עלויות אי-איכות' - בין השאר בגלל עובדים מיותרים, שחיתות (למשל, קבלת עובדים בשל קשרים פוליטיים), בזבוז בהתקשרויות, מערכות מכרזים לא יעילות, מינויים לא תקינים שלא מגיעים לידיעת הציבור בחברות עירוניות, עיריות וחברות ממשלתיות. צריכה להיות שקיפות בנושאים האלו, כדי שאדע מראש כי מינוי מסוים הוא של איש פוליטי. אלה מינויים מונעי יעילות".

שפירא מדגיש כי "הממשלה צריכה לפרוץ דרך ביחסיה עם ההסתדרות, לקיים איתה שולחן עגול כדי להגיע להסכמה מקיפה בכל נושאי השכר. אחרת לא ייצא דבר מכול הרפורמות שאנחנו מדברים עליהן. השלטת תרבות ארגונית מודרנית היא אינטרס גם של ההסתדרות וגם של העובדים. אם תהיה רפורמה, ואם ההסתדרות תתן לה יד, ישראל תהיה מדינה עוד יותר פורחת. יש כיום נושאי ביורוקרטיה שמציבים את ישראל בדירוגים הבינלאומיים ברמה של מדינת עולם שלישית".

תנועת ערבות: אנחנו לא סקנדינוויה. אין להם את הבעיות שלנו, את השכנים שלנו, את האויבים שלנו ואת האופי הייחודי שלנו. הפיתרון הסוציאל–דמוקרטי המתקדם והמוצלח בסקנדינוויה מתאים להם, אבל כל נסיון ליישם אותו אצלנו, דינו להיכשל.

שלא נחשוב שהסקנדינבים חיים ביניהם בערבות הדדית. הם פשוט הקימו לעצמם הסדרי נוחות, משיקולים של תועלת עצמית, בתחום הבריאות, החינוך , הפנסיה. בגלל ההסכמה הרחבה יחסית ביניהם על השיטה, היא עובדת.

ההוצאה הציבורית (כלומר, כמה הממשלה מוציאה על שירותים לאזרחים) בסקנדינוויה גבוהה משמעותית בהשוואה לישראל, לפיכך יש נימה של ציניות/סרקזם בהצהרה הזו, לפיה עם תקציב כמו שלנו יכולנו להיות סקנדינוויה. תקציב הביטחון שלנו הוא אדיר, גם באופן מוחלט וגם באופן יחסי.

סקנדינוויה אינה גן עדן, למרות החיים הנוחים. מדיניות הרווחה המתקדמת מושכת גם הרבה מתנגדים ולראייה העלייה הרצופה בכוחן של מפלגות הימין הקיצוני, המטיפות לשנאת זרים ולהורדת נטל המס וכירסום במודל הסוציאל דמוקרטי.

עניינית, המגזר הציבורי בישראל הוא אכן מקור לדאגה וחוסר היעילות שלו, חוסר המקצועיות, השכר הגבוה (ראו טבלה בתוך הכתבה) והקושי לבצע בו שינויים בשיטות עבודה, בכ"א ובמנגנוני תיגמול עובדים, כל אלה הופכים אותו לאחת הסיבות העיקריות שההצלחה הכלכלית ברמת המדינה (צמיחה גבוהה, גירעון נמוך, אבטלה נמוכה) לא מחלחלת ומגיע אליך ואליי הביתה, או לכבישים שלנו, לבית הספר של ילדינו, למחיר הדלק ולשירותי הבריאות והפנסיה שלנו. דו"ח וועדת ארכטנברג רק חיזק את המידע הרב שהצטבר, לפיו מנגנון שירות המדינה משרת קודם כל את עצמו ורק אחר כך את המדינה. זוכרים את התוכנית של ה- BBC, כן אדוני השר? ( Yes minister ) ?

בערבות הדדית זה לא יקרה.

מומחים רבים סבורים, כי ייעול המגזר הציבורי יתרום רבות לביצועי המשק הישראלי וישפר משמעותית את איכות החיים של משפחת ישראלי. ייעול, איננו מילה גסה שמאחוריה מסתתרים פיטורין המוניים. נכון, יש במגזר הציבורי גם אבטלה סמויה, אבל זו לא הבעיה העיקרית. תסתכלו על ההמלצות של הוועדה (בתוך הכתבה) ועל מבנה הצוותים שהוקמו כדי לבחון את המגזר הציבורי ותבינו שהמגזר הזה צריך תוכנית הבראה מהמסד ועד הטפחות. זה מתחיל בהגדרת יעדים ואמנת שירות לאזרחים, בתיכנון ארוך טווח (כמה זמן לקח להקים רכבת קלה בירושלים ומתיי לת"א יהיה מטרו?), במיומנויות ניהול, בטכנולוגיה ושיטות עבודה, שיטות תגמול (אם אי אפשר לתגמל עובדים מצטיינים או לפטר עובדים גרועים, מה המוטיבציה להצטיין?) ועוד. כל אלה הם תהליכים שהמגזר הציבורי חיב לעבור ובהקדם.

אבל מי יבצע את הרפורמות המוצעות? האם המגזר הציבורי מסוגל לישם בעצמו את ההמלצות? זה משול לחולה שינתח את עצמו. השר הממונה והממשלה מתחלפים כל 3-4 שנים ואילו המגזר הציבורי נשאר כאן לנצח. זה יוצר קונפליקט מובנה בין תכנון טווח ארוך לבין שיקולים פוליטיים של לשרוד עד הבחירות הבאות וזו הסיבה שידו של המגזר הציבורי היא על העליונה ושכל פעם קמה וועדה ועוד וועדה וההמלצות חוזרות על עצמן, אבל שום דבר מהותי לא משתנה.

בערבות הדדית זה לא יקרה.

למגזר הציבורי תהיה מוטיבציה עזה לשרת את הציבור והוא יבין שכל שקל שהוא מוציא על עצמו, פוגע בטובת הכלל. זה כמובן גם דו סטרי. האזרחים יעריכו את עובדי המגזר הציבורי המשרתים אותם בנאמנות והם ייהנו מסטאטוס חברתי גבוה והערכת הסביבה. Win Win.

קישור למאמר המקורי

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך