מאמרים וטורים

הסכמי השכר במגזר הציבורי הם מערכון של הגשש - ישראבלוף

הסכמי השכר במגזר הציבורי הם מערכון של הגשש - ישראבלוף

"אילן לוין, הממונה על השכר באוצר, הפורש, מסכם 30 שנה בשירות הציבורי באומרו: "החברים הכי טובים שלי הם ראשי ועדי העובדים. לא הייתי שורד בתפקיד בלי היכולת לייצר יחסי אמון ודיאלוג עם הפרטנרים שלי מארגוני העובדים. אז נכון שבמשאים ומתנים לפעמים מגיעים למחוזות קשים מבחינה נפשית ונשארות צלקות, אבל גם בשביתות אתה בסוף עובד עם בני אדם, שבאמת מאמינים שהם שליחי ציבור".

לשאלה – "אם יש הסלמה במערכת יחסי העבודה במשק?", הוא עונה שקשה להגיע לסיכום מושכל עם ועדי עובדים מבלי לעבור את שלב השביתה. הוועדים הפנימו ששביתה יכולה רק לשפר את הישגיהם.

לשאלה – "מדוע הלחץ לפשרה הוא בעיקר על הממשלה?", הוא עונה שכיום יש פחות תמיכה ציבורית בעמדת הממשלה. בעקבות המחאה , הציבור תומך כמעט אוטומטית בעמדת ועדי העובדים.

לגבי הטענה שמשרד האוצר הכריז מלחמה על העבודה המאורגנת במגזר הציבורי, ענה אילן לוין -"אין שום מלחמה בעבודה המאורגנת, להיפך. אנחנו פועלים לחיזוק העבודה המאורגנת, ונתנו הסכמי שכר נדיבים לארגוני עובדים שהסכימו ליצור התחדשות ארגונית".

לדבריו, הוא חושב שוועדי העובדים אינם סחטניים, אבל הם עושים אופטימום מקומי של הטווח הקצר, וזאת טעות מבחינתם. ועד עובדים שרק חושב על איך למקסם את שכר עובדיו, בסוף מדרדר את מקום העבודה שלו לחוסר יעילות מסוכן.

על תחרות במנופולים הממשלתיים הגדולים, אמר, שיש כבר יצרני חשמל פרטיים שמכניסים תחרות על מחירי החשמל, וגם "מקורות" חשופה לתחרות מול מתקני ההתפלה. זה בדיוק התהליך שיאפשר להראות לציבור מהו המחיר האלטרנטיבי של ייצור המוצרים הממשלתיים, ויאלץ את ועדי העובדים להשתפר".

ההנהלות של המונופלים הממשלתיים הגדולים רואות את עצמן כמי שנבחנות רק בשורת הרווח, זאת מאחר ואין להן כלים לנהל מול וועד עובדים חזק, שמכתיב את המדיניות ולא מאפשר פיטורי עובדים וניוד עובדים. ולכן, ההנהלות מצאו את שביל הזהב, שגם רותם את העובדים לעשייה, אבל גם מציית לכללי המשחק מול הוועדים.

לדבריו, אין שום היגיון וצדק יחסי במפת השכר במגזר הציבורי והיא פועל יוצא של כוח הלחץ של הגופים השונים. בלתי סביר שעובדים בנמלים, שמוגנים בהסכם קיבוצי, יקבלו שכר כמו שמקבלים עובדים בלתי מוגנים במגזר הפרטי. מעבר לדור ב', עם תנאי שכר יותר נמוכים

לא מוכיח את עצמו. ברבות השנים, כשעובדי דור ב' נהפכים לרוב, הם דואגים להסכמי שכר כמו שהיו לדור א'. האמצעי הנכון הוא הוא לתת תוספות שכר גבוהות, אבל רק בתמורה לרפורמה.

לשאלה – האם תהיה הפסקה של מכרזים כאלה וחזרה להעסקת עובדים ישירות על ידי הממשלה, ענה: "מדיניות ההפרטה של האוצר היתה במקרים רבים בלתי נמנעת. הסכמי עבודה קשיחים יצרו הסכמה שבשתיקה של 'תנו לנו תוספות שכר, אנחנו לא נשתנה, ואתם תפריטו חלק מהשירות".

בתשובה לשאלה - האם אנחנו צועדים בדרכנו למצבה של יוון, שהידרדרה בגלל שירות ציבורי מסואב, ענה: "אם תימשך המגמה של היעדר שיפור בשירות במשך 15 שנים ברציפות, אנחנו יכולים להגיע למצבה של יוון. זה תלוי רק בנו. אם לא יקפידו שלצד תוספות השכר יהיה גם שיפור בהתייעלות, אז או שנידרדר כמו יוון או שתימשך ההפרטה המואצת של השירות הציבורי".

על הסכמי השכר במגזר הציבורי, אמר, שבמידה רבה הם פשטו את הרגל.

יש בהם אלמנטים שמזכירים מערכונים של הגשש החיוור, ישראבלוף במיטבו. כך, עובדים רבים מקבלים השלמה לשכר מינימום, אף שבפועל הם משתכרים הרבה מעל שכר מינימום.

לגבי העלאת השכר בממשלה, להבדיל מהמגזר העסקי שהשכר נקבע לפי התמחות, בממשלה - הכל אחיד. מגבלות השכר בממשלה הן ששכר המנכ"לים של משרדי הממשלה, כיום 37 אלף שקל בחודש, הוא השכר הגבוה ביותר. שכר כל העובדים האחרים במשרדי הממשלה חייב, בהכרח, להיות נמוך ממנו - מה שמוביל לאבסורדים של שכר לעובדים מקצועים שאינו מתקרב כלל לשכר המקובל בשוק. תקרת השכר של המנכ"לים יוצרת עיוותים קשים, ומקשה לגייס עובדים לממשלה.

כיום רק מתי מעט רואים לעצמם קריירה בשירות הציבורי עד גיל פרישה. אין מסלולי קריירה, אין פיתוח מקצועי לקראת המגזר העסקי, אין התרעננות ומעבר בין תפקידים או אף בין משרדים וגם אין פנסיה מוקדמת.

בסך הכל, קובע לוין, מצבו של המגזר הציבורי בכללותו הוא טוב - אין שחיתות, יש חברות ממשלתיות שעוברות תהליכי שיפור והתייעלות, יש רפורמות מבניות ויש הסכמי שכר חדשים שמתמרצים על התייעלות. הבעיה הנקודתית היא רק בממשלה עצמה, ושם להערכתו, יש כבר הפנמה כי שינוי חייב להיעשות".

תנועת הערבות:

ב-4 מילים: בערבות הדדית זה לא יקרה!

1. עניינית, המגזר הציבורי בישראל הוא אכן מקור לדאגה וחוסר היעילות שלו, חוסר המקצועיות, השכר הגבוה (ראו טבלה בתוך הכתבה) והקושי לבצע בו שינויים בשיטות עבודה, בכ"א ובמנגנוני תיגמול עובדים, כל אלה הופכים אותו לאחת הסיבות העיקריות שההצלחה הכלכלית ברמת המדינה ( צמיחה גבוהה, גירעון נמוך, אבטלה נמוכה) לא מחלחלת ומגיעה אליך ואליי הביתה, או לכבישים שלנו, לבית הספר של ילדינו, למחיר הדלק ולשירותי הבריאות והפנסיה שלנו. דו"ח וועדת טרכטנברג רק חיזק את המידע הרב שהצטבר, לפיו מנגנון שירות המדינה משרת קודם כל את עצמו ורק אחר כך את המדינה.

זוכרים את התוכנית של ה- BBC, כן אדוני השר? ( Yes minister )

בערבות הדדית זה לא יקרה.

2. מומחים רבים סבורים, כי ייעול המגזר הציבורי יתרום רבות לביצועי המשק הישראלי וישפר משמעותית את איכות החיים של משפחת ישראלי. ייעול, איננו מילה גסה שמאחוריה מסתתרים פיטורין המוניים. נכון, יש במגזר הציבורי גם אבטלה סמוייה, אבל זו לא הבעייה העיקרית. תסתכלו על ההמלצות של הוועדה ( בתוך הכתבה) ועל מבנה הצוותים שהוקמו כדי לבחון את המגזר הציבורי ותבינו שהמגזר הזה צריך תוכנית הבראה מהמסד ועד הטפחות. זה מתחיל בהגדרת יעדים ואמנת שירות לאזרחים, בתיכנון ארוך טווח ( כמה זמן לקח להקים רכבת קלה בירושלים ומתי לת"א יהיה מטרו?), במיומנויות ניהול, בטכנולוגיה ושיטות עבודה, שיטות תגמול ( אם אי אפשר לתגמל עובדים מצטינים או לפטר עובדים גרועים, מה המוטיבציה להצטיין?) ועוד. כל אלה הם תהליכים שהמגזר הציבורי חייב לעבור ובהקדם.

3. אבל מי יבצע את הרפורמות המוצעות? האם המגזר הציבורי מסוגל לישם בעצמו את ההמלצות? זה משול לחולה שינתח את עצמו. השר הממונה והממשלה מתחלפים כל 3-4 שנים ואילו המגזר הציבורי נשאר כאן לנצח. זה יוצר קונפליקט מובנה בין תכנון טווח ארוך לבין שיקולים פוליטיים של לשרוד עד הבחירות הבאות וזו הסיבה שידו של המגזר הציבורי היא על העליונה ושכל פעם קמה וועדה ועוד וועדה וההמלצות חוזרות על עצמן, אבל שום דבר מהותי לא משתנה.

4. בערבות הדדית זה לא יקרה. למגזר הציבורי תהיה מוטיבציה עזה לשרת את הציבור והוא יבין שכל שקל שהוא מוציא על עצמו, פוגע בטובת הכלל. זה כמובן גם דו סטרי. האזרחים יעריכו את עובדי המגזר הציבורי המשרתים אותם בנאמנות והם יהנו מסטטוס חברתי גבוה והערכת הסביבה. Win Win.

קישור למאמר המקורי