ידיעות ומחקרים

בדיקת רשות ני"ע: שכר הבכירים בחברות אחזקה הוכפל פי 4 מאז 2003

"הבכירים בחברות אחזקה והשקעות הם הבכירים המתוגמלים ביותר בשוק ההון הישראלי. השכר הממוצע של בכירים אלו זינק מאז 2003 פי 4 והגיע ב-2011 לרמה ממוצעת של 5.4 מיליון שקל בשנה. זאת בהשוואה לשכר של 3.7 מיליון שקל בממוצע לבכירי החברות הציבוריות בישראל. כך עולה מבדיקה שערכה רשות ניירות ערך.
"הנתונים הללו ממחישים שוב את הכוח הבלתי מרוסן של בעלי השליטה. שכר הבכירים הוא עוד דרך של בעל השליטה לבצר את האחיזה שלו בחברה. שכר בלתי סביר למנכ"ל מונע למעשה מבכירי החברה כל עצמאות ניהולית וגורם להם לפעול לטובתו של בעל השליטה ולא לטובת כלל בעלי המניות", אומר עו"ד עמירם גיל, ראש הקליניקה לאינטרס הציבור בשוק ההון של המרכז האקדמי למשפט ועסקים.
"זה לא מקרי שבחברות האחזקה שכר הבכירים ממשיך לעלות. הסיכון לחליבת כספי הציבור בחברות אלה גדול פי כמה מבחברות אחרות", מוסיף גיל".

תנועת הערבות: שכר הבכירים רק עולה: סיום עונת הדוחות הפיננסיים של החברות הציבוריות, חשף את נתוני השכר של הבכירים. מדובר בנתונים מסנוורי עיניים וכל עיתון ואתר אינטרנט מתעסק בהם. שכר הבכירים ממשיך לעלות, ללא קשר לביצועים העסקיים של החברות או למחיר המניות שלהם, כאילו לא היתה מחאה חברתית וכאילו אין עיתונות כלכלית חוקרת שחופרת בנתונים וחושפת שכר אגדי של בכירים וחושפת אותם לביקורת ציבורית. אפילו בחברות שהגיעו להסדרי חוב עם המשקיעים (שזה ביטוי יפה שמאחוריו מסתתרת העובדה שהם הילוו כסף מהציבור ולא החזירו לו את כולו) עלויות השכר של הבכירים גבוהות ומנותקות מהמצב העסקי וכמובן מהלך הרוח בעם.

פתרון "מוסרי" הוא לא הפתרון האמיתי: הכתבה מאוד מעניינת. סמי פרץ הוא עיתונאי מוכשר שמרבה להתייחס לאספקטים החברתיים של הכלכלה בישראל. התזה המרכזית שלו היא שחייב להיות שינוי תפיסתי ושהשכר צריך לשקף מחויבות רחבה יותר של הבכירים ושל החברות, לא רק לבעלי המניות, אלא גם לציבור, לחברה, למדינה, לסביבה וכו...במונחים מקצועיים, הוא סבור שאם חברה תנטוש את גישת ה- Stock holders לפיה מטרתה העיקרית היא לשרת את האינטרסים של בעלי מניותיה, לטובת גישת ה- Stake holders, לפיה על החברה להתחשב בציבורים שונים כגון העובדים, הסביבה, החברה, בעלי המניות, המדינה, הלקוחות, הספקים ועוד ,אז - כל נושא שכר הבכירים ישתנה וגם היחס של הציבור אל שכר הבכירים ישתנה. האם הציבור יתנגד לשכר גבוה למנכ"ל חברה שפועלת לטובת הלקוחות, העובדים והצרכנים? שאלה טובה.

הבא ניקח לדוגמה את רמי לוי. למה? כי קל לנו לכעוס על אלי יונס, מנכ"ל בנק מזרחי טפחות שהרוויח למעלה מ- 200 מיליון ש"ח ב-5 שנים ואינו ידוע בפעילות החברתית או ההתנדבותית שלו, או של הבנק. אבל מה עם רמי לוי? הטייקון העממי, שמנהל את הרשת כעסק משפחתי, מסור לרחשי הציבור ושלא חיכה למחאה החברתית כדי למכור כמעט הכל יותר בזול מאשר המתחרים?
רמי לוי קיבל שכר בעלות של כ-8 מיליון ש"ח בשנת 2012, אשתו קיבלה כ- 3.5 מ' ש"ח נוספים והוא גם השכיר לסניפי הרשת שלו מבנים ומשרדים תמורת 17 מ' ש"ח נוספים. כלומר, המשפחה רשמה הכנסות של למעלה מ-27 מיליון ש"ח. האם המקרה של רמי לוי משול למקרה של אלי יונס ודומיו? נציין כמובן שרמי לוי הוא מקרה ייחודי ושהסטנדרט הוא הרבה יותר חד וברור: מנהלים פשוט מקבלים שנה אחר שנה תגמול יותר ויותר גבוה, בלי קשר לביצועים העסקיים של החברות, בלי קשר למצבה של החברה הישראלית ובלי קשר למחאה החברתית. לכן, כתב סמי פרץ את הכותרת "הכלבים נובחים והחתולים משמינים".

שוק חופשי או לא? אגב, שכר הבכירים בחברות ציבוריות הוא משהו שעובר אישור דירקטוריון ובחלק גדול מהמקרים בעלי העניין ונושאי המשרה מנועים מלהצביע בנושא, בגלל ניגודי אינטרסים ולכן אלו דווקא המשקיעים המוסדיים המנהלים עבור הציבור את חסכונותיו וגם הדח"צים (דירקטורים מטעם הציבור האמורים להגן על האינטרסים של הציבור אל מול בעלי החברה והמנכ"לים). אבל גם המוסדיים וגם הדח"צים לא מצליחים לבלום את המגמה של העלייה בשכר הבכירים. בנוסף הוקמה וועדה ציבורית לבחינת נושא תגמול הבכירים ויש לה כבר המלצות למיניהן, אבל הן לא מיושמות. סלע המחלוקת העיקרי הוא האם יש לנו זכות להתערב בשיקול של בעל החברה כמה לשלם למנכ"ל שלו, כל עוד ההחלטה חוקית ונעשית בנוהל תקין?

אנו תומכים בהגבלת שכר הבכירים, אבל... שכר הבכירים ההולך ועולה מדי שנה הוא פצע פתוח המגדיל את המירמור והתסכול של הציבור והוא משקף אטימות חברתית ואישית ואת הטבע האנושי במערומיו: מגיע לי וכמה שיותר.
דווקא ההקצנה והעלייה הרצופה בשכר הבכירים משרתת את תנועת הערבות ומאפשרת לה להדגים עד לאיזה מצב הגיעה החברה הישראלית ועד כמה כולנו, זקוקים לערבות הדדית בינינו.
איננו מתנגדים לרגולציה שתסדיר את שכר הבכירים, גם לא לעיתונות חוקרת וגם לא למחאה חברתית סביב נושא שכר הבכירים. אנו תומכים בחיזוק הדח"צים והמשקיעים המוסדיים, כדי שיוכלו לייצג את האינטרס הציבורי בדיוני שכר הבכירים בדירקטוריונים ואם יוחלט ליישם את המלצות וועדת שכר הבכירים, לא נתנגד גם להם. מדוע? כי כל אלה יהיו צעדים המקרבים אותנו אחד לשני, צעדים צודקים, ברוח הדרישה לצדק חברתי ולהקטנת הפערים הכלכליים והחברתיים בישראל.

הפתרון האמיתי-ערבות הדדית בינינו: אבל, ללא התקשרות חדשה בינינו בערבות הדדית, אין פתרון אמיתי באופק. בעלי החברה ובכיריה ימצאו את הדרכים החוקיות והחשבונאיות להמשיך ולתגמל את עצמם בשכר מופרז ובהטבות למיניהם. כל עוד תאוות הבצע, חוסר האכפתיות והאינטרסים הצרים שולטים בכולנו, יתנהל כאן מאבק מתמיד בנושא שכר הבכירים. פעם ידו של הציבור והרגולטור תהיה על העליונה ופעם להיפך, ואפילו אם יהיו הישגים - הם יהיו בכפייה, בחקיקה וזה מנוגד לערכי הערבות ההדדית. על הבכירים להבין שהם תלויים בנו, בדיוק כפי שאנו תלויים בהם ושבחברה כה מפולגת ועם פערים כלכליים וחברתיים מהגבוהים בעולם, עליהם לתרום את חלקם לטובת האינטרס הציבורי.
יש כבר סנוניות ראשונות למנכ"לים שהודיעו על ויתור על חלק משכרם, על קיצוץ מיוזמתם בבונוס שלהם ועל העלאת בונוסים ושכר לעובדים, אבל מדובר במיעוט שבמיעוט. בטווח הארוך - רק הסברה רחבה ונורמות חברתיות חדשות יאפשרו את שיתוף הפעולה של הבכירים ובעלי החברות. עד אז - צריך להסביר להם שזה לטובתם לוותר קצת, להסכים לשלם עוד קצת מיסים על הכנסתם, להסכים לקשור את השכר והבונוס שלהם לפעילות חברתית וחינוכית של הציבור ולרווחת העובדים והלקוחות. אחרת - הציבור לא יירגע ויתמוך בצעדים קיצוניים נגדם, באמצעות חקיקה אגרסיבית.
אנו גם מציעים להקים "קופה" נפרדת מהכספים שייגבו מהעלאת שיעור המס על שכר גבוה מאוד ולשתף את הבכירים עצמם בהקצאת השימושים החברתיים והחינוכיים של הכספים האלה, תוך ניצול כשרונם הטבעי והיכולות הניהוליות שלהם. כך יגבר אמון הציבור בהם מצד אחד והם עצמם יזכו לסיפוק עצמי ולהערכת הציבור בגין התרומה הכספית והניהולית שלהם לרווחת הציבור.

שוויון יחסי, לא מוחלט: תנועת הערבות איננה תומכת בשיויון מוחלט בשכר בין כולם. פערים בהכנסות הם דבר טבעי וקשורים לתפקיד, לסביבה הקרובה, לצרכים האישיים והמשפחתיים וליכולות האישיות של כל אחד ואחד. אנחנו תומכים בצמצום פערי השכר ובהקטנת הפער האדיר בין ה-1% שנהנים מהצמיחה הכלכלית בישראל לבין ה- 99% שנאנקים תחת יוקר המחייה והקושי לגמור את החודש.

ממצאי המחקר של הרשות לני"ע, מעידים לכאורה על השפעה ממתנת של העיסוק התקשורתי והציבורי בסוגיה הכואבת הזו על השכר בפועל. לכאורה, זה ממצא חיובי. האם המסקנה המתבקשת ממנו היא שכדאי לנו להמשיך למחות ואז הדברים יסתדרו בהדרגה? התשובה היא לא רבתי. ראשית, כי למרבית הבכירים ובעלי השליטה פשוט לא אכפת. הם מוכנים לויתורים סמליים ואפילו מיחצ"נים אותם, אבל לחתוך בבשר החי? אין מצב. שנית, כל שינוי בכפייה, או חקיקה, ללא שינוי נורמטיבי-ערכי, יהיה בעל אפקט מוגבל מאוד ותמיד תימצא הדרך החשבונאית והעסקית לעקוף אותו. לכן, הפתרון האמיתי הוא בערבות הדדית בינינו.

קישור למאמר המקורי