ידיעות ומחקרים

"אזרח סוג ב' שלא יכול לשבות". זעקת עובדי קבלן

"מנקה באוניברסיטה בבאר-שבע ועובד בתאגיד המים בירושלים מתארים איך זה להיות עובד קבלן. "מה הזכויות שלנו, לנקות את החרא של האנשים ולשלוח את הילדים למלחמות?", שואלת המנקה, אם ל-3 עם תואר ראשון.

"עובדי קבלן זו קומבינה ענקית על חשבון החלשים. היהודים טובים בהמצאות, יצאו ממצרים עבדים כדי לייבא את זה לישראל של שנות האלפיים. המשכורת בדיחה, אבל הכי קשה זה להיות אזרח סוג ב' שאפילו לשבות לא יכול". כך סיפרה ל ynet -ולנטינה ליחוטנסקי (52) שמועסקת כעובדת ניקיון באוניברסיטת בן גוריון".

קישור למאמר המקורי

יו"ר ההסתדרות עיני: סיום השביתה תלוי בנתניהו

"מדינה סגורה בט"ו בשבט: המו"מ עם האוצר לא הניב הסכמות, והמשק מושבת. שר התמ"ת הביע נכונות להטבת תנאיהם של עובדי הקבלן, אך בהסתדרות טוענים שכל עוד ראש הממשלה לא מתערב - המשבר לא יגיע לסיומו. בתור לאוטובוס טענו: "המאבק חשוב, אבל למה לדפוק את כולם?"

גורם בהסתדרות אמר: "אנחנו מעריכים את העובדה ששמחון נערך למתן צו הרחבה. ואולם בלא הסכמה שלא ראש הממשלה, צו ההרחבה לא יוכל לחול על המגזר הציבורי שבו מועסקים מרבית עובדי הקבלן. עד שנתניהו לא ייתן את הסכמתו לצו ההרחבה, הוא לא פותר את הבעיה ולכן לא נוכל להפסיק את השביתה".

תנועת הערבות: כולם כועסים על כולם ואכן מאחורי המאבק הצודק והעצוב של עובדי הקבלן, מסתתרים הרבה אינטרסים, מאבקים פוליטיים, מניפולציות ובעיקר כסף גדול האזרח מן השורה בעצמו מבולבל. מצד אחד הוא סובל מהשביתה שמפריע לו לחיות את חייו ומצד שני הוא מזדהה עם המאבק של עובדי הקבלן המקופחים עובדי הקבלן חוששים מדיי למשרתם ודווקא רבים מהם הגיעו היום לעבודה, בעוד העובדים בוועדים החזקים וה"שמנים", בבנקים, בחברת החשמל ובמשרדי הממשלה - שובתים, לכאורה לאות סולידריות ואולי, אולי מאחורי הציניות, יש גם באמת כוונה טובה, של ההסתדרות ושל חלקים מעם ישראל. כוונה טובה לתקן עוולה שהלכה והתפתחה בחברה הישראלית בעשור האחרון ושיצרה מדיניות של איפה ואיפה, אפלייה בשכר, קיפוח בתנאים סוציאלים, חוסר שוויון בין עובדים בתפקיד זהה רק בשל הבדל בסטטוס התעסוקתי (עובד קבלן או לא) ובעיקר ניצול של מצוקות וחולשה, מניעת חופש התאגדות ורצון להרוויח כמה שיותר, על ידי חיסכון בעלות ההעסקה של עובדי קבלן. 

השאלה היא רק אם נלמד איזשהו לקח מהשביתה ומנזקיה, או שמא, כהרגלנו, נקטר יום יומיים, עד שתושג איזושהי פשרה והעניינים יחזרו לשגרה ה"מבורכת" ולמעשה, המעוותת. אולי הגיע הזמן לפתוח את הפצע הזה ולטפל לא רק בהסדרת תנאי העסקה הוגנים לעובדי הקבלן, אלא גם להיכנס לטיפול שורש בבעיות בחברה הישראלית שהסוגייה הזו מעוררת. ובל ניתמם ונחשוב שזה לא תלוי בנו, בכל אחד מאיתנו, בי, בך, בקרובים שלנו, בשכנים שלנו, בילדים שלנו, בכולם. במקום להיתמם, האם לא הגיע הזמן להסתכל במראה ולשאול, איך הגענו למצב הזה? איפה אני הייתי כשראיתי את התהליך המבזה הזה של השפלת עובדי הקבלן ושל יצירת פרמידה של חברות ומנגנונים שמרוויחים כסף רב על גבם וחשבונם של עובדי הקבלן שרבים מהם מרוויחים שכר מינימום? האם זה היה יכול להתרחש, אם הייתי אני עוצר לרגע ומגיב? אבל הנוחות, האדישות, חוסר המעורבות החברתית ואולי גם חוסר האמונה שביכולתנו להשפיע על השיח הציבורי ובעצם לשנות משהו - כל אלו מסמנים את חוסר הסולידריות החברתית בישראל ועד כמה אנו רחוקים ממצב של ערבות הדדית בינינו. האם היינו נותנים לאפלייה כזו להתרחש ולהגיע למימדים אדירים, אם היינו מתייחסים אחד לשני בדאגה הדדית ובאכפתיות, ממש כמו במשפחה (נורמלית) אחת? נראה לי שהתשובה ברורה לכן, למרות שהשביתה גורמת לנו אי נוחות ועצבים, ולמרות שהיא נגועה באינטרסים שאינם קשורים לרווחתם של עובדי הקבלן המקופחים, בכל זאת - טוב שהיא מתרחשת. בלעדיה - הדיון הזה לא היה מתקיים. בלעדי השביתה המעצבנת הזו, היינו ממשיכים לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. עכשיו - נשאלת השאלה מה על כל אחד מאיתנו לעשות, כדי שהשביתה תייצר לא רק פלסטר על הפצע הזה, אלא תתחיל בשיח ציבורי אמיתי, סביב השולחן העגול, כדי שנוכל להבין עד כמה אנו התרחקנו מערכי הערבות ההדדית ואיזה מחיר נורא כולנו משלמים על כך. כולנו, לא רק עובדי הקבלן.

קישור למאמר המקורי