עת הזמיר הגיע

גיבורים

גיבורים

(הבית ספר בעץ שליד הגרוטאה של סמי)

הבן העצלן של השופט 

עורב עצום ממש נוחת על הגדר מול מודי הבן של השופט המחוזי. הוא מתנפח ומוציא כמה קולות קרקור נהדרים שהלווה מאיזה ציפור אחרת בשכונה. לרגע מודי שוכח ומתפקע מצחוק, מחקה אותו ומתנפח כמוהו. אבל ברגע הבא נדחפות כמו שליח בהול צעקות מהבית ומזכירות לו שוב את מה שהוא מנסה כל כך לשכוח. "הוא פשוט עצלן! מה יהיה? אני שואלת אותך, מה יהיה? הבן של השופט יהיה פושע בסוף!" זאת אמא שלו הדואגת שכל כך אוהבת אותו עד שהיא כמעט יוצאת מדעתה.

"אבל מה אני יכול לעשות? אני לא יכול, פשוט לא יכול ללמוד". ככה הוא עונה לה בשקט. כמובן שהיא לא שומעת אותו, הרי הוא בחצר ממלמל, והיא בבית צועקת

אין למודי אפילו טיפת רצון קטנטנה להיאחז בה בתור התחלה. כל כך הוא סובל מהפגזות הידע שניחתות עליו במוסד הלימוד. "מה אני יעשה שאני טיפש עצלן? זה לא אני בחרתי להיות ככה", הוא חושב בייאוש והפעם אפילו בלי קול. מי ישמע?

מודי העצלן שיושב עכשיו בחצר וכוסס ציפורניים, הבן של השופט המחוזי ושל אמא שלו, נעים מאוד, הוא הגיבור של הסיפור הזה.

הבן הקטן והמוצלח של השכן א'

ואז לוזי עובר מול החצר..

שני גיבורים בעצם

רגע. בדרך כלל לכל סיפור יש את הגיבור שלו, איתו אנחנו הולכים מהתחלה יד ביד, עוברים איתו איזה תהליך, מחשבות, הרגשות, ומגיעים איתו עד סוף הסיפור באש ובמים. אבל לסיפור הזה יש שני גיבורים. אין מה לעשות, ככה זה וצריך לקבל גם את זה, יש כל מיני סוגים של סיפורים. לוזי אם ככה, הוא הגיבור השני.

הבן הקטן והמוצלח של השכן ב'

היינו כאן לפני העצירה הזאת, איתכם הסליחה, זה לא יקרה שוב:

ואז לוזי עובר מול החצר.

הוא מסתכל בעניין בעורב המגודל, כי מה שלוזי הכי אוהב בעולם זה להסתכל בציפורים, להבחין בין הקולות השונים, הצבעים, צורת התעופה, המנהגים המיוחדים. בטוח שלכל אחד מכם יש משיכה להתמחות כזאת או אחרת. נגיד השכן שלי יושב בחלון וכשאוטו מתקרב הוא אומר מיד בלי לראות אותו, זאת מזדה 5, או, זה סיטרואן פיקאסו. אתם מבינים, הוא מזהה לפי רעש המנוע את סוג המכונית. והוא רק בן שלוש. מומחה למכוניות.

אבל ללוזי אין עניין במכוניות, דווקא ציפורים יש לו בראש. בכל מקרה אחרי שהוא מסתכל כמה שניות בעורב הנפלא, הוא מבחין גם במודי.

עכשיו, למודי יש פרצוף מצוברח מאוד, וזה מפחיד את לוזי מאוד. אגב, לוזי הוא לא היחיד שמפחד ממודי, רק אמא של מודי לא מפחדת ממנו, כל שאר השכונה כן. אבל ללוזי יש בכיס קלף מנצח, והוא שולף אותו ומראה למודי – זה טופס תוצאות המבחן בחשבון, ורשום עליו באדום גדול – 100. זה הולך לו די בקלות העסק הזה עם הלימודים, הוא זוכר כל מה ששמע או קרא פעם. ואומנם חבל לו שהוא לא יכול פשוט להסתכל על ציפורים, אלא שהוא צריך את הציונים המוצלחים שלו מאוד. כי גם ככה הוא קטן ולא זריז במיוחד, והם שומרים עליו במקום טוב בינתיים.

התוצאה של המבחן אומנם מאה אחוז גדול ואדום, אבל התוצאה של הנפנוף בו מול הפרצוף של מודי היא א' - שמודי קם מהכיסא בכבדות מנופף בחוסר סבלנות בידיים, ב' - העורב המגודל פורח בצווחה מגוחכת ונעלם בענן דק של נוצות מתפזרות, וג'- לוזי מבין שהפעם באמת הגזים.

הבריחה

לוזי בורח בכל הכוח לפני שמודי יספיק לעצור אותו, הוא נתקל באבנים ונופל אבל השריטות לא מעניינות אותו עכשיו בכלל, הוא ממהר לקום וממשיך, לרוץ, לרוץ, לרוץ - שרק לא יתפוס אותו! אחרי בערך מאה מטרים הוא מעיז להאט קצת, מפנה את הראש לאחור, אבל צועק ומיד מגביר שוב את הקצב, פונה בחדות שמאלה ומטפס על עץ גבוה שמכונית מכוסה קורי עכביש נטועה לידו. הסיבה לחידוש המנוסה הייתה צל ארוך מאוד שנע בעקבותיו. (למרות שאם היינו מציצים שוב לחצר השופט ששם קרה המפגש ביניהם, היינו רואים את מודי עדיין שם, יושב על אותו כיסא בחצר עם הראש בין הידיים. יש לו דאגות יותר גדולות כרגע חוץ מלהצדיק את ה"שם הטוב" שנתנו לו.)  

הצל

ובאמת זה היה בכלל הצל של נורית אחותו הגדולה של לוזי או נוני כמו שכולם קוראים לה, (צללים לא תמיד מתנהגים בהתאם לדמות שהם מייצגים, זה תלוי בתאורה). נוני רוצה להיות בן ולא מסכימה ללבוש שמלות אפילו בחתונות. היא כמו בלשית, היא חושדת בכל דבר שזז וגם שלא. אבל לא נרחיב על זה עכשיו, גם ככה שני גיבורים על סיפור אחד זה די כבד.   

אז נוני רואה תנועה חריגה על העץ, מתקרבת ורואה את לוזי רועד בין הענפים. "אה זאת את?" הוא אומר ומסדר לעצמו הבעה אדישה כדי לא להסגיר את הפחד. "זאת אני, אלא מי? מה אתה עושה כאן לוזי, אתה בא הביתה?". "לא עכשיו, אני עושה תצפית על ציפו..." והענף שהוא דורך עליו משמיע קול יבש ומתרסק תחתיו. לוזי תופס במהירות בענף אחר ומטפס קומה אחת למעלה. "וכשתגמור לעשות תצפית על ציפו, איך תרד מכאן?". "אה, זאת לא בעיה". וכשנוני פונה ומתכוונת להמשיך בדרכה, הוא מוסיף בקול חלש, "או שכן?"

נוני חושבת על זה רגע ומחליטה שזאת בהחלט בעיה. אבל לא שהיא יודעת איך לפתור אותה. הכי טוב להזעיק עזרה היא אומרת לעצמה ומיד יוצאת לדרך, ובדרך היא שואלת, אבל את מי? את מי? את מי?

נוני מזעיקה עזרה

לא, לא את המבוגרים, הם יגידו, "למה עלית לשם בכלל!" ועוד כמה שאלות שבכלל יש להן סימני קריאה בסוף ורק אחרי זה אולי יעשו משהו. היא מחליטה להזעיק את מי שלא ישאל שאלות מיותרות ויבוא תיכף ומיד לתת יד. אלו קודם כל התאומים שגרים בדירה תחתיהם, זה הכי קל כי זה בבת אחת שניים, ובדרך הם כבר פוגשים את יקי ורני ששורקים מיד לחזי וגני. תוך כמה דקות הם מתייצבים, שבעה ילדים כולל נוני, מתחת לעץ שעליו עומד קצת בלחץ לוזי וכבר התחילו להירדם לו הרגליים.  

אחרי שהם מסתכלים בתשומת לב ומודדים בעיניים את הגובה של הענף שעליו עומד לוזי והדרך הצפופה והבלתי אפשרית למעבר עד לשם, הם סוגרים מעגל להתייעצות. לוזי מנסה לשמוע מה הם אומרים, אבל לא שומעים שם למעלה כלום.

החלטת המועצה

הילדים הגיעו לפסיקה בלתי מעורערת שרק מודי הגבוה יכול להוריד את לוזי מהעץ הגבוה שעלה עליו. אבל כולם מפחדים ממודי, הצחקתם אותי, מי ילך? נוני, אולי בגלל שהיא מרגישה אחריות פרטית על האח שלה, מתנדבת ראשונה אם כי בהיסוס. התאומים, אולי גם הם מרגישים אחריות בגלל שהם הראשונים שהיא קראה להם, מבטיחים שילכו אחריה בטווח ביטחון ויעזרו לה אם צריך. כל השאר, אולי בגלל שגם הם מרגישים אחריות כי הם שם, מבטיחים לא לזוז מהעץ עד שהמשלחת תשוב בשלום.

רק לא מודי

נוני שמה ידיים על הפה כמו מגפון ומכריזה את ההחלטה ללוזי:  "הולכים לקרוא למודי".

"לא, בגללו אני בכלל כאן! אל תלכו לקרוא לו בשום פנים, אני מעדיף להישאר כאן לעולם!"

אבל נוני לא שמעה את זה, היא כבר על האופניים בדרך לבית השופט. התאומים שמעו אומנם אבל הבטיחו לנוני ללכת אחריה אז לא נשארים לברר על מה לוזי דיבר. והשאר נשארים ומנסים להרגיע את לוזי בכל כוחם. איך? הם מספרים ללוזי סיפור מאוד מפחיד כדי שיפסיק לחשוב על הפחד שלו. משהו על איש גדול שרודף אחרי איש קטן ואז... אבל לוזי הוא היחיד שלא נבהל מהסיפור הנורא, כל כך הוא שקוע במודי שעוד מעט יגיע. ועכשיו גם החבורה שלמטה משקשקת, לא ברור אם בגלל הסיפור שסיפרו או שקלטו סופסוף את גודל המעמד.

מודי

בזמן שכל זה התרחש ליד העץ, בחצר בית השופט, מודי חזר לשבת, אחר כך קם, חזר לשבת, אחר כך קם, ושוב חזר לשבת. הוא מוצץ אצבע אחת כואבת שכסס יותר מדי.   

ואז 

נוני מגיעה עם האופניים. כדי שלא תתחרט ותחזור לפני שהיא עוד מגיעה, היא עושה ככה: קודם כל היא זורקת את האופניים הצידה (רק להרים אותם ייקח לה לפחות כמה שניות). ושנית, כדי שלא תספיק לסגת, היא לא מחכה בכלל שמודי יבחין בה ומתחילה לדבר: "מודי לוזי נתקע על העץ רק אתה יכול להוריד אותו משם אתה מוכן לבוא איתנו זאת אומרת איתי" היא מוציאה את כל הפלט בבת אחת ומשתתקת, מסתכלת לעצמה על הנעליים.

"איפה זה?"

"זה העץ שליד הגרוטאה של סמי."

"בואי."

לוזי ומודי שרים

מודי נעמד תחת העץ שליד הגרוטאה של סמי, נוני לידו, התאומים מטר אחריהם והשאר גם.

"אני בחיים לא אתגרה בך עם המבחנים שלי יותר, אני מבטיח! בבקשה, בבקשה אני..."

נוני לא מבינה על מה מדובר ומגרדת בראש, השאר כבר מנחשים משהו, ומודי, הוא פורץ בצחוק. אבל זה לא מרגיע את לוזי בכלל, זה צחוק עצבני כזה, הוא מזיע, וכשמודי מודד את עובי הענפים (כל מתמטיקאי היה מבחין שיש פה כישרון טבעי) ומתחיל לטפס, לוזי גם מזיע וגם קר לו נורא. בייאוש הוא עוצם עיניים ומתחיל לשיר. "מה שהיה היה".

זאת דרך לא קלה, מודי נשרט בפנים בדרך ומקלל (לוזי שומע את הקללות אפילו דרך השירה הקולנית שלו ומגביר את הקול עוד יותר), החבורה למטה מתקבצת ומצטופפת, חלקם אפילו מחזיקים ידיים.

בסוף מודי מגיע. "בוא, נרד." אבל לוזי לא זז. "לוזי, בוא נרד", הוא אומר שוב בקוצר רוח. ולוזי ממשיך לשיר. ואז קורה משהו מוזר. מודי ממקם את עצמו יותר טוב על הענף מול לוזי, ומתחיל לשיר איתו יחד. לוזי פותח עיניים ומרוב הלם הוא אפילו לא עוצר מלשיר, ככה הם מסיימים לשיר את הדואט שלהם, ומודי מושיט ללוזי את היד. היד של מודי חמה ונעימה ובכלל לא קשה כמו שלוזי חשב. הם יורדים, לאט, לאט, לאט, כי זה עוד יותר קשה לרדת מהעץ הגבוה שליד הגרוטאה של סמי מאשר לעלות עליו. האמת, אף אחד אף פעם לא עלה עליו לפני כן, ובטח שלא ירד.

אחר כך

אבל בסוף הם מגיעים, לשניהם שלום חוץ מכמה חתכים קלים. מודי ששכח לשעה קלה את הצרות שלו נזכר בהן מיד שהרגליים שלו נוגעות שוב בקרקע. הוא פונה והולך הביתה בלי להגיד מילה.

והילדים, הם עומדים ליד העץ, עכשיו הם כבר שמונה כי לוזי שוב על הקרקע, ומסתכלים בשתיקה בגב השפוף שהולך ונעלם. נוני היא הראשונה ששוברת את השתיקה. "משהו נראה לי חשוד פה".

"מה?" קוראים שבעה קולות (גם הם הרגישו משהו אבל לא ידעו להגיד מה). "הוא בכלל לא נראה מפחיד מקרוב. הוא פשוט נראה עצוב. אתם לא חושבים שזה חשוד? למה ילד כזה גדול ומפחיד צריך להיות עצוב?"

"בואו נלך אחריו ונברר", מציע לוזי. הוא כבר מזמן לא מפחד ממודי, מאז שמודי התחיל לשיר איתו. הוא אפילו מרגיש אחריות עליו. כולם מהנהנים וזזים.

כבר ערב

זאת לא בעיה ללכת בלי שירגישו בהם, אפילו שהם חבורה די גדולה, כי זה זמן דמדומים, הזמן שהכי קשה לראות, אבל הם נזהרים בכל זאת ולא מדברים בכלל. 

מה שהם שומעים כשהם מגיעים בגניבה לחצר של בית השופט הוא כזה:

"נו, ואיפה היית עכשיו אפשר לדעת?!" וגם – "אמרתי לך!" (זאת כבר כנראה פניה לשופט בכבודו), "מסתובב מי יודע איפה ועם מי במקום לשבת ללמוד. אני פשוט משת..."

באותה שנייה בדיוק לוזי יוצא מהצללים, מתפרץ לחצר ואחריו עוד שבעה ילדים, "הוא היה איתנו אדוני השופט, אני יכול להישבע!"

וכשלוזי רואה שכולם מקשיבים בתשומת לב הוא מתחיל לספר את הכל. הוא לא משמיט אף פרט (למרות שהיה מאוד רוצה כי לא כל כך נעים לספר על החלק שלו בסיפור), על הנפנוף במבחן, על הריצה, על הפחד, על השיר ששרו יחד, ובסוף איך ירדו ומודי מיד הלך משם בשתיקה והם חושדים שהוא בכלל עצוב.

המשפט

השופט, זאת אומרת אבא של מודי, מתקרב אל לוזי ושם לו יד על הכתף. הוא איש חכם מאוד ומיד הבחין באיזה קושי עמד לוזי כשסיפר הכול ולא נתן לאף פרט לברוח ולהסתתר לו מאחורי הגב.

"לוזי, אתה הגיבור שלי, אני מודה לך מאוד" אומר השופט בקול חגיגי אבל רך. גם אמא של מודי נעמדת לצידו של לוזי, היא לא הבינה את כל מה שהשופט הבין, אבל היא הבינה בפשטות שהוא בעד הבן שלה, ואתם יודעים שגם היא בסך הכול לגמרי בעד הבן שלה, אז היא גם שמה ללוזי את היד על הכתף.

השופט מוסיף, "וגם אתה מודי הגיבור שלי. כדי להוריד את לוזי מהעץ לא היית צריך רק שרירים ואומץ, אלא גם הרבה הבנה טובה בבני אדם. אז יש לי עכשיו שני גיבורים. ידעתי תמיד שפושע לא תהיה, ועכשיו יש לנו הוכחה שתהיה הרבה יותר מזה".

אמא של מודי נאנחת, ספק מתענוג לשמוע דברי שבח כאלו על בנה, ספק מחוסר שביעות רצון מלאה שכל אמא מרגישה בכל זמן, "אבל מה מודי, מה, ומה יהיה איתך כשתהיה גדול?" מודי שזכה לרגע של שקט שוב מרכין את הראש, אבל נוני שעד עכשיו עמדה בשקט בצד והתרגשה כל כולה, נכנסת ברווח שבין שני הגיבורים ומכריזה: "כשמודי יהיה גדול הוא יוריד את לוזי מעצים שהוא לא יוכל לרדת מהם."

השופט צוחק בהנאה, אמא של מודי מעקמת חיוך צדדי אבל עוד שואלת, "אולי בכל זאת תנסה גם קצת ללמוד?" ונוני לא מחכה ועונה בנפנוף ידיים במקומו, "זה יעזור לו להוריד את לוזי מהעצים אמא של מודי?". השופט פוסק, "טענות ההגנה התקבלו".

גיבורים

אתם רואים, שני גיבורים היו לנו בסיפור. אבל ממה ששמעתם בין המילים, לא תגידו שגם נוני היא גיבורה אמיתית? ואם היינו מספרים את כל הפרטים (הרי אי אפשר לספר הכול, היינו מתעלפים על המקום לא?) אולי היינו מבינים שגם התאומים ושאר החבורה הם גיבורים לא פחות? ואמא של מודי, ואבא שלו, הם לא גיבורים בעצמם אם נחשוב על זה טוב? ואבא ואמא של לוזי שאותם אנחנו אפילו לא מכירים, מה היה איתם בזמן שחיכו ללוזי ונוני ולא ידעו מה קורה להם?

תארו לעצמכם, כמה גיבורים מסתובבים בעולם, אוהבים, דואגים, כועסים וסולחים, עולים על עצים ויורדים, אם ציפורים יש להם בראש או בכלל דברים אחרים, הם שרים כשצריך וכוססים ציפורניים כשקשה, אבל כולם בסך הכול עושים דברים נפלאים זה בשביל זה, לפעמים אפילו בלי להבין עד כמה. בטוח יש המון כאלו, והלוואי שנכיר את כולם, את כל הגיבורים אחד אחד. זה יהיה חתיכת בית ספר לא נורמאלי.