עת הזמיר הגיע

מסנוור

עשן סמיך, ריח של בירה וודקה תה וזיעה, רגע לפני הבמה היא מועכת את הסיגריה, ועולה.  הגיטרה פותחת, צלילים ראשונים, היא רוכבת עליהם עם הקול שלה המרוסק: אהה שוב חזרת מאוחר,
פרצוף רציני, מבט קר..

היא לא רואה את הקהל שלה, הפרוז'קטור מסנוור לה ישר בעיניים,
אבל היא שומעת את ההמולה מסביב בהדרגה נפסקת והיא ממשיכה:
כל היום חיכיתי כ-ן,
כל היום בכיתי ל-א...

לקראת סוף השיר היא עולה אוקטבה וצועקת:
או שאתה רק שלי
אחר כך בלחש:
או שאתה לא בכלל.

יללה מגיעה מאחד השולחנות וכמו בתגובה, הפרוז'קטור מהבהב פעמיים שלוש, אחר כך בזזז, נכבה.

פתאום היא רואה אותם, כמו שהם אותה. הראשון שהיא מאתרת בעיניים זה את המיילל. איזה רושם עשיתי עליו - היא נהנית מעצמה - וקוראת לו:

הי מותק אל תבכה רוצה ממחטה?
רגע הוא שותק, אבל היא מחכה אז הוא עונה:
איך שאני לא אבכה? שברתי אתמול את היד, אני סבל בנמל,
עכשיו לא יכול לעבוד, אפילו לבשל לא מסוגל.

איזו אכזבה מגעילה. הוא בכלל לא בכה מהשיר שלה, אפילו לא שמע אותה.
אבל התאורן מנסה לתקן את הפרוז'קטור ובאותו הזמן כולם מסתכלים עליה, מצפים שיקרה משהו כבר. אבל מה?

הגיטרה מאחוריה מתחילה לפרוט, היא עולה על הגל וצפה עליו - מה שיצא יוצא:
איך קוראים לך איש עצוב?

חיים, קוראים לי חיים - הוא עונה.

הגיטריסט ממשיך ולוחש לה:
סעי עם זה, קדימה!

והיא:
או, תגידו לי אנשים,
מה, מה, מה עושים עם חיים?

מאחד השולחנות עונה אישה צעירה:
אני אבשל לו, זאת לא בעיה.

הגיטרה מביאה סולו פרוע, והיא נכנסת:
אל תדאג בכלל או קי חיים?
הבחורה תבשל לך מחר צהריים.

בקהל מתחילה להיות מורגשת איזו נחת רוח, חיים מחייך בין הזיפים, ומישהו צועק:
אם אתה כבר לא עובד חיים,
אולי תוציא את הכלב שלי לטיולים בינתיים?

זה עם הגיטרה מזמזם לה:
זה השיר של החיים שלך בובה, לכי על זה.

והיא שרה בקול מחוספס ועבה:
יואו חיים, תציץ,
תמצא ת'מפתח בתוך העציץ,
קח ת'כלב לטיול
ואל תשכח להבריח ת'מנעול....

זהו, מתוקן! התאורן ארגן את הפרוז'קטור וכבר מכוון אותו לתוך הפנים שלה שוב.

בהכנעה היא מתכוונת לחזור לרפרטואר שירי האהבה הנכזבת, אבל הגיטרה לא מתכוונת לוותר, מרביצה ניגון עליז פרוע, והיא נאחזת בו ומגבירה קול, בלוז ברוק'נרול:

תכבה, תכבה את הדבר הזה המסנוור,
הלילה לא צריך אותו, אנחנו נסתדר.