?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

מאמרים וטורים

משחקים רבותיי, משחקים

"אני מסתכלת על ילדיי הבוהים במסך המחשב בהבעה אטומה קבועה, ידם הימנית שזזה לעיתים, שולטת בעכבר המלאכותי המחובר למחשב, היא הדבר היחידי שמעיד כי הם בחיים. כל השאר משעמם!!! איך זה קרה? ומתי?"

  • מאת: כנרת טריפון, אימא ל-3, תסריטאית ומחנכת

 shutterstock 67922212 new

 

אני זוכרת את דפיקות הלב המואצות, ההתרגשות, הרוח שנושבת בשיער כשאני רצה בכל כוחי, עולה על האופניים ודוהרת הכי מהר שאני יכולה, לברוח מהשוטרים שרודפים אחריי. אחריי ואחרי חמישה חברים נוספים, אבל לא אכפת לי להיות גנבת כי עוד רגע אני אהיה שוטרת וארדוף אחריהם.

אני זוכרת את לחיי הסמוקות כשאני רצה מסביב לחברה שלי שמגלגלת חבל, מנסה להספיק לעבור בגלגול הבא בלי למעוד, או קופצת על גומי, משחקת חמש אבנים, מחניים, כדור יד, הקפות, משחקי קופסא, משחקי יצירה, משחקי תפקידים. העולם היה נפלא כי הוא היה מגרש משחקים אחד גדול שיכולתי תמיד לשחק בו עם החברים והדבר היחיד שהיה קוטע את המשחק היו קריאותיה של אימי לבוא לאכול. מי צריך לאכול כשיש כל כך הרבה עניין והתרגשות.

שלושים וחמש שנה חלפו כמו העברת דף בספר ואני מסתכלת על ילדיי הבוהים במסך המחשב בהבעה אטומה קבועה, ידם הימנית שזזה לעיתים, שולטת בעכבר המלאכותי המחובר למחשב, היא הדבר היחידי שמעיד כי הם בחיים. כל השאר משעמם!!! איך זה קרה? ומתי? "למה אתם לא יוצאים החוצה לשחק"? אני שואלת את הרובוטים הקטנים שלי? "אולי תזמינו איזה חבר לפה?" הם מסתכלים עלי ברחמים כמו על חייזר מוזר שלא מבין את העולם ונמצא כאן רק על מנת להפריע להם בשגרת יומם הכוללת אכילת מזון קפוא תוך כדי שאיבה אין סופית של אינפורמציה מיותרת המשודרת אליהם ממסכים ישירות לווריד.

איך מילדה תוססת וחברותית שמתרוצצת בשדות הפכתי להיות מבוגרת אפורה ולא רלוונטית שמתרוצצת להשיג עוד כסף, עוד חפץ, עוד הצלחה ומוצאת את עצמי בסופו של יום, מותשת, מרוקנת בלי כוח לעצמי או לילדיי בלי סבלנות ויותר גרוע מהכול בלי חשק וטעם לכלום.

בערב אחד רגיל ומשעמם, סיפרה לי חברה בטלפון על קורס מיוחד לחינוך מסוג אחר, חינוך אינטגראלי, "מה זה?" שאלתי, " בואי תראי" ענתה "זה ישנה לך את החיים" נמאס לי כבר לשמוע את המשפט החבוט הזה ומזמן איבדתי אמון במשהו שיכול לשנות את החיים, אבל כל פעם שיצא לי לפגוש את החברה הזו היא נראתה לי צעירה יותר, שמחה ומלאה חיוניות "מה את אוכלת"? שאלתי אותה, היא חייכה באושר מעצבן ואמרה לי "נו... בואי לראות מה אכפת לך..."

בחוסר חשק ועייפות התלוויתי אליה באחד הערבים ונבהלתי למצוא את עצמי בחדר גדול מוקפת עשרים אנשים לא מוכרים, לפני שיכולתי לברוח דרך הדלת, הפעילו מוסיקה והאנשים התחילו להסתובב סביב כסאות "אני לא מאמינה שאנשים מבוגרים משחקים את משחק הכיסאות ומאמינים שזה ישנה להם את החיים" חשבתי לעצמי, המוסיקה נעצרה ולא טרחתי להלחם על כסא, להפתעתי הורידו כסא כמו במשחק המקובל אבל לא הוציאו אותי.הסבירו לי שאנחנו כקבוצה צריכים למצוא פתרון איך לשבת על פחות ופחות כסאות...

אני לא יודעת כמה זמן עבר מהרגע שרציתי לברוח משם כל עוד נפשי בי עד לרגע שמצאתי את עצמי רצה, קופצת, צוחקת, קצרת נשימה מהתרגשות ומלאת התלהבות, עוקבת בציפייה דרוכה אחרי האיש לפניי שהולך על מסלול דמיוני אותו אני צריכה לזכור, או חוזרת על תנועה מצחיקה שאישה אחרת עשתה, צועקת בהתרגשות מספר ומתפללת להצלחה המשותפת של הקבוצה כולה, האנשים הזרים הפכו להיות חבריי למגרש המשחקים.

יצאתי מהמפגש נפעמת ומלאת שמחה, ניסיתי לדמיין את ילדיי מול עיניי, סמוקי לחיים, מרוגשים מוקפים בחברים שמטרתם משותפת, מלאי סיפוק מתחושת היחד ולא האמנתי שזה אפשרי, איך אני משכנעת את הילדים שלי לעזוב את הבועה שהם חיים בה, את הניכור והבדידות הנתפסת בעיניהם כמציאות ומחברת אותם למין עולם דמיוני של משחקים, חיבור ואהבה.

בחשש הצעתי להם לבוא ולהכיר חברים חדשים, הם עשו לי טובה גדולה ונגררו אחריי בחוסר חשק מופגן, יכולתי לראות על פניהם את אותו כעס וחוסר אונים שאני הרגשתי במפגש הראשון, הבן שלי סינן לעברי מבט מצמית, אך שם את ידו על כתפו של ילד אחר, הרים את רגלו בידו השנייה וקיפץ עם כל הקבוצה למטרה המסומנת, אי אפשר לתאר את שמחתי כשראיתי את הבעת פניהם של ילדיי משתנה, הם נסחפו למשחקים בקריאות התרגשות, חיוכים זהירים התפתחו לצחוק משוחרר ומדבק, ותוך חצי שעה התחברו ביניהם כאילו היו חברים מאז ומעולם. יצאנו מהמפגש מזיעים וצוחקים, הבת שלי הסתובבה אלי בעיניים בורקות "מתי נפגשים שוב?" שאלה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך