מאמרים וטורים

סיפור קצר: חבורת "גוזל" והאלימות בקשישים

"גוזל" היה מנהיג. שמו היה גיורא, אך חבריו הדביקו לו את הכינוי גוזל. הוא הצליח לרכז סביבו קבוצה של כעשרה נערים מדרום ומרכז תל אביב, "חבורת גוזל", חבורה פרועה אשר בילתה את זמנה בתעלולים שונים, גניבה, שוד, פריצה למכוניות והריסה של רכוש ציבורי. עד שיום אחד...

• מאת: מירה כהן, אימא לשתי בנות, גרה בתל אביב, בעלת תואר בבטוח וכלכלה, מנכ"ל סוכנות בטוח ברמת גן

"גוזל" התבונן בדמותו המשתקפת במראה וחש שביעות רצון, לא רק בגלל מראהו החסון והג'ל אשר הבהיק את שערותיו, אלא בעיקר בגלל העובדה שכיסיו היו מלאים בכסף, כסף ששדדו אתמול הוא וחבריו מזקן במרכז תל אביב. הם התבייתו עליו בזמן שצעד על שפת המדרכה, נושא תיק צד על כתפו הימנית, טרף קל. גוזל הדף אותו לכביש ותוך כדי חטיפת התיק ברחו שלושתם על אופניהם בצווחות גיל.

אחר-כך ישבו לחלק את ה"שלל" היו שם ארבעת אלפים שקל במזומן, כרטיס אשראי, תעודה מזהה וצרור מפתחות, גוזל לקח לעצמו 2000 ש"ח, חבריו התחלקו ביתרת הכסף. גוזל שמר בכיסו את תעודת הזהות וכרטיס האשראי של הזקן. מאוחר יותר הציץ בחטף בתמונתו של הזקן וקרא את שמו – יונתן שמיר.

גוזל גר בדירה עם הוריו ושתי אחיותיו, כבן יחיד זכה תמיד ליותר... מאביו, מאימו ואפילו שתי אחיותיו נהגו לפנק אותו באגוזים מסוכרים ומרשמלו. המחנכת כינתה אותו בשם "תלמיד מוחמץ" לאור אדישותו ללימודים והתעניינותו הערנית בחבורת הרחוב שלו.

אהבת חייו הייתה סבתו מצד אמו אשר לה נהג לקרוא "מאמא" תוך שימת דגש על הממים ובטון של יראת כבוד ואהבה... זיכרונות ילדותו התמקדו סביב ביתה ונוכחותה בזמנים בהם הקשיב לסיפוריה המרתקים משך שעות...

התאונה

צלצול הסלולרי של גוזל קטע את הרהוריו, מעברו השני של הקו נשמע קול לא מוכר ורציני "שלום אבקש את גיורא". "מדבר" ענה במתיחות. "שלום גיורא," המשיך הקול, מדבר ד"ר קורנובסקי אני רופא בחדר המיון של איכילוב. אני מתקשר בעניין סבתך, שולמית. הכול בסדר איתה אך אבקש ממך לסור אלינו בדחיפות... באותה שנייה חש גוזל כאילו ועומד ליפול, פעימות ליבו התגברו... והוא שמע את עצמו צועק "אני מיד מגיע" "אבל... רגע... רגע... ד"ר... היא... היא... חיה?" "כן, כן היא בסדר גמור", ענה בחופזה ד"ר קורנובסקי ונעלם מהקו.

גוזל אץ לעבר הדלת כאשר הדמעות זולגות מעיניו... ובדמיונו חולפות תמונות של סבתו... כאב עז צבט את ליבו, מחשבה מחרידה חלפה בראשו "אולי היא מתה ולא אומרים בטלפון". בקושי נושם, הוא עצר מונית, "מהר לאיכילוב" קרא לנהג. כשהגיע הוא רץ אל תוך חדר המיון, ניגש לדלפק. מתנשף... "סבתא שלי... סבתא שלי" קרא לעבר האחות ששימשה בדלפק, "אהה... אתה הנכד של שולמית וייס?" ענתה לו בחיוך שהרגיע אותו מעט, "היא שם" הצביעה לעבר חדרון שסביבו וילונות.

בשנייה היה שם, מסיט ביד רועדת את הוילון, מציץ פנימה בחשש, עיניו פוגשות את עיניה המחייכות, יושבת על המיטה וידה מגובסת. גוזל הפליט אנחת רווחה, רק עכשיו קלט שכל גופו כואב, ובקושי יכול ללכת, התיישב לידה בכבדות, אוסף את כפותיה לתוך ידיו, "מאמא, מאמא כל כך חששתי לך את בסדר?" שאל בעדינות. "כן, כן אל תדאג יקר שלי אני בסדר גמור, בקשתי שיצלצלו רק אליך ואני כל כך שמחה שאיתרו אותך", היא חייכה לעברו, וגוזל הרגיש איך שריריו מתרפים. "מאמא שלי" ליטף את ידיה" ספרי לי מה קרה?"

"באתי לחצות את הכביש", סיפרה, "במעבר החצייה, ומעדתי על שפת המדרכה, השתטחתי על הכביש, נפלתי על ידי השמאלית שנשברה. המכוניות עמדו, אז ניצלתי ממש מתאונה, מזלי שהאנשים מסביב עזרו לי, הם היו כל כך נחמדים, הרימו אותי מהכביש, מישהו הביא כיסא, צלצלו לאמבולנס, הגישו לי מים... זה עשה לי כל כך טוב להרגיש את היחס החם הזה, את האהבה והדאגה שעטפו אותי ששכחתי מהכאבים..."

גוזל היה המום, "מי... מי... עזר לך", גמגם. "אני רוצה ללכת להודות לו... לקנות לו מתנה... לתת לו כסף... לפתע הוא נתקף בחוסר מנוחה, הושיט את ידו באופן אוטומטי לארנקו וחש מועקה רבה. פתאום קול החבטה של הזקן שדחף לכביש הדהד בזיכרונו מלווה ברגשי אשם ובושה. המחשבה כי מקרה כזה עלול היה לקרות לסבתו עורר בו חלחלה, תחושת בהילות מלאה את ליבו.
הוא החזיר את סבתו הביתה, ומשם רץ לביתו היישר למגירה הסודית שלו. הוציא את תעודת הזהות של יונתן שמיר הזקן ששדד, זיהה את כתובתו. הוציא אלפיים ש"ח נוספים מכספו שבמגירה בנוסף לאלפיים שהיו בכיסו ועלה על מונית ללא מחשבה נוספת.

חנוך לנער

גיורא הגיע לביתו של יונתן שמיר וצלצל בפעמון הדלת. "מי זה" שמע קול אישה מעברו השני של הדלת, "זה בעניין הארנק של יונתן, מצאנו אותו" שמע את עצמו עונה והדלת נפתחה וארבע עיניים מודאגות מתבוננות בו. "שלום", אמר, "אני גיורא. באתי להחזיר לכם את הכסף ולהתנצל..."

"בוא תיכנס" ענה לו יונתן "שב" גיורא התיישב, ליבו הלם בחוזקה. "סליחה סליחה " פתח מייד משפיל את עיניו" אני מאד מצטער. הנה..." הושיט לעברם "ה- 4000 שקל שהיו בתיק, תעודת הזהות וכרטיס האשראי, ששום שימוש לא נעשה בו. אני רוצה שתדעו כי קבלתי שעור מאוד מאוד חשוב היום... "סבתא שלי החליקה ונפלה לכביש... ואנשים טובים עזרו לה... ואז הבנתי... הרי היא כל כך

אוהבת ותומכת בי כל השנים ואני מפר את האמון שלה בי... ובנוסף היא מבוגרת וכל כך פגיעה ומה שעשיתי לך היו יכולים לעשות גם לה..." גיורא ניגב דמעה סמויה ורק אז הישיר מבטו...

יונתן ואשתו חייכו לעברו. גיורא השפיל שוב את עיניו, קל היה יותר לחטוף תרעומת והטפת מוסר מאשר להתמודד עם עיניים אוהבות וטובות, ואז דיבר יונתן. "שמע בני", אמר "ותרשה לי לקרוא לך כך כי זוהי תחושתי כלפיך. אני איש חינוך, והמעשה שעשית היום, אצילי מאד בעיני, הרי לא ידעת את מי אתה עומד לפגוש, ובכל זאת עשית צעד אמיץ והגעת אלי, הוריך טובים, גדלו אותך כראוי ועובדה שאתה כאן יושב מולי ומתנצל, אז דע לך בן יקר, אינך אשם כלל". גיורא הרגיש כיצד ליבו מתרכך, וכולו דרוך להקשיב להמשך דבריו של יונתן...

שבת אחים

"בייסודנו גיורא", המשיך יונתן "אנו עם הדוגל באהבת אחים ועזרה הדדית, אתה אולי צעיר מדי לדעת את זה, אבל פעם הדברים היו שונים, לאנשים היה איכפת אחד מהשני, הם בנו ביחד את הארץ הזו, הם התעניינו במה שקורה לאחר והייתה תחושה של אחריות הדדית." "בשנות החמישים אפילו" העירה אשתו, "היו דירות בתל אביב עם מטבח משותף לכמה משפחות, ואפילו מקלחת משותפת, וכולם הסתדרו זה עם זה..."

יונתן המשיך, "אבל אחרי כן אבדנו אחד את השני, התרחקנו. נהייתה רווחה כלכלית, התחלנו לדאוג לכספנו ולא לשכננו. האגו התעצם, התקשורת העולמית והסרטים מחו"ל נכנסו לחיינו והתחלנו להתחרות זה בזה. לאט לאט התחושות של ה"רֶעוּת" וה"ביחד" התחלפו ברגשות של ניכור וחוסר אמון. הכסף הפך למלך המוכתר של כולם והמצב רק התדרדר והלך", בעודו מקשיב לדברי יונתן חלפו בעיני-רוחו תמונות מהתנהגות הרחוב, בית הספר, ההורים, הכול התאים... בול. השנאה, הקנאה, הניכור, הכול, והשאלה המתבקשת "אז מי אשם בכל המצב הזה?"

"אין כאן אשם מיוחד," ענה יונתן, "כולנו אחראיים על המצב, דע לך כי דווקא הגישה של חיפוש אחר אשמים מורידה את האחריות האישית ממך. במקומה אני מעדיף את גישת האחריות המשותפת, הכללית. אילו היית מתייחס אלי במקצת כמו שאתה מתייחס לסבתך היקרה והיה כואב לך בגללי, טיפה ממה שכאב לך המקרה של סבתך, וודאי שהיינו היום במצב שונה לחלוטין. יוצא שכל מה שחסר לנו פה כדי לשנות את פני הדברים הוא הרגשה, כאילו היינו קרובי משפחה".

"אבל איך אפשר לעשות את זה?" שאל גיורא, מתקשה לעכל שזה אפשרי. "זה עניין של החלטה. בדיוק באותה דרך שבה יצרנו פה אווירה של ניכור וחוסר האמון, שיוצרת עבורנו מבוי סתום... באותו אופן, ממש ככה עלינו לייצר פה סביבה תומכת שמעריכה ומשבחת את מי שפועל לטובת הכלל ולא את בעלי השררה. לייצר פה אווירה שהמודלים שלה לחיקוי יהיו כאלה שפועלים ליצירת חברה שוויונית, ולא כאלה שמקצינים את הפערים עד אין קץ". החלטה שלפני שאנחנו עושים, מדברים, או אפילו חושבים מחשבה על האחר, אנחנו קודם מודדים אותה על עצמנו כמו בגד – יפה? מתאים לנו? אם כן, אפשר להעביר".

סביבה טובה

השעה הייתה כבר מאוחרת כאשר נפרד לשלום מיונתן ואשתו, בצאתו לרחוב התבונן באנשים וזיהה בתוכו גוון חדש של רגש כלפיהם, בדרך עצר לקנות לאחיותיו שוקולד ומרשמלו ואת העודף כחמישים ש"ח נתן לקבצן שישב בפינת הרחוב...

הבוקר העולה מצא את גוזל עייף כרגיל, דחוק להספיק להגיע בזמן לבית הספר, ברקע אחיותיו הרבות, הרדיו המרעיש, והודעות האס.אמ.אס. מהחברים בתכנים של תמול שלשום... הוא אומנם זכר את האתמול השונה, אך גם זיהה שארית של הרגשה טובה שהלכה והתפוגגה ככל שחלפו השעות.