מאמרים וטורים

עכשיו אנחנו יחד

למילים יש כוח. הן יכולות להפריד, והן יכולות גם לחבר

• מאת: מיה גרינברג, אימא, רעיה, שחקנית ומורה

 אם רק היינו מכבדים אחד את השני יותר...

 בוקר יום ראשון. אין לי חשק ללכת ללמֵד. לא בא לי ללכת לבית הספר יותר. אני רוצה לבכות. אפילו דמעה לא יורדת לי מהעין. רק כאב ותחושת ריקנות, והמחשבה המעיקה על כך שעוד מעט שוב אפגוש את הפרצופים של הנערים והנערות שעושים לי את המוות. ניחא המשכורת העלובה, ההרגשה המשפילה באמת היא שאני מיותרת, הם לא זקוקים לי. אני שוקלת להודיע על מחלה, אבל נזכרת שהיום יש מבחן. אני לא יכולה להבריז. לוקחת נשימה עמוקה. מחר אודיע על עזיבה.

"הילה מושקטל רקדנית סטריפטיז" רשום על הלוח באותיות קידוש לבנה. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה, שולפת את הספוג כדי למחוק את הלוח. מאוחר מדי. הילה נכנסת לכיתה, מתיישבת בשקט ומשפילה את ראשה. הנערה השמנמונת והקטנה הזו רקדנית סטריפטיז? לא נראה לי. בא לי להגיד לה משהו אבל אני מרגישה שזה יהיה חסר תועלת, הנזק כבר נעשה ואני חייבת להתחיל בשיעור.

שאר התלמידים נכנסים כמובן באיחור, מסתכלים על הילה ומגחכים. בעוד ראשה של הילה טמון בתוך הספר, שרית נעמדת לרגע על כיסאה, מבצעת ענטוז וכולם צוחקים. יואב מלבה את ההמולה בקולות של גניחה. "הלו, יש מורה בכיתה!" אני מוחה. "יש גם רקדנית סטריפטיז", מצביע יואב על הילה ללא שביב של בושה. העפתי את יואב ושרית למנהלת לכל היום. אבל הילה נעלמה בהפסקה.
בערב הטלפון מצלצל. זו המנהלת. מוזר, אני חושבת לעצמי, הרי עוד לא הספקתי לדבר איתה על הפרישה. "מיה, שלום", היא מפטירה, ואני מרגישה בקולה שמשהו רע קרה. "הילה מושקטל ניסתה להתאבד. היא בבית חולים עכשיו".

הטלפון נשמט לי מהידיים. "מיה, מיה..." אני עוד שומעת את המנהלת קוראת בשמי, אבל אני כבר לא עונה. אני מרגישה כאילו מישהו הכה בראשי בפטיש. בחילה תוקפת אותי, ואני נבלעת בשירותים. הפעם הדמעות זולגות, על הילה, על עצמי, על הנערים והנערות... מי היה מאמין... ניסיון התאבדות בכיתה שלי... אני מנסה לתרץ לעצמי בכל דרך שזו לא אשמתי. אלה הילדים, אני לוחשת לעצמי. זה החינוך מהבית, אני מנסה. אבל עמוק בפנים אני מרגישה שגם לי יש חלק בזה. התחושה שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המקרה חונקת אותי...

בוקר. אני עושה את דרכי אל הכיתה אחרי לילה ללא שינה. אני נכנסת ופותחת את מחברת השעה השנייה, אבל מיד סוגרת אותה. אני לא יכולה לחשוב על דבר פרט להילה. אני שותקת. גם הילדים,שכבר שמעו על המקרה, שומרים על דממה ארוכה. חמש דקות שמרגישות כמו נצח מסתיימות כשאילנית, אחת הבנות החרוצות בכיתה מרימה את ידה.

"כולנו אשמים, המורה, כולם כאן צוחקים על כולם. אם רק היינו מכבדים אחד את השני יותר... הילה היתה כאן היום". היא מתיישבת בשקט ומזילה דמעה. אני מסתכלת על אילנית. מה אני כבר יכולה לומר? היא צודקת. גם הילדים מרגישים את זה. עכשיו קמה דנה. היא מתקשה לדבר ובכל זאת אומרת, "האמת, שגם המחנכת שלנו, דבורה, אשמה", היא מתחילה לדבר על חברה שלי, מורה ותיקה מעל חמש עשרה שנה, ולבי מחסיר פעימה. "המחנכת, שדואגת רק לעצמה, שאף פעם לא ניסתה לדבר איתנו באמת, כשווים, שדאגה רק שלא נפריע לה להספיק ללמד את החומר. אנחנו בכלל לא חשובים לה...". אמנם הדברים של דנה לא כוונו אלי, אבל כל מילה שלה הרגישה לי כאילו דיברה עלי.

רצף המחשבות שלי נקטע באחת כשיואב הרים את היד. פחדתי ממה שהוא יגיד. יואב הוא ילד מבריק, בעל יכולת ביטוי יוצאת דופן, אבל כשהוא ליד החברים לכיתה הוא משתמש בלשונו הקלה בעיקר כדי להשפיל אחרים.

"הבעיה בכיתה שלנו זה אני. נו, ואולי עוד כמה..." הוא התחיל ומיד עצר. "אני צוחק על אחרים כי זה מה שאני רגיל", קולו נשבר, "לא חשבתי שזה מה שיקרה". יואב מרים את ראשו ומסתכל עלי ואני רואה את העיניים שלו כאילו בפעם הראשונה. "חשבתי רק על עצמי, השתמשתי בהילה כדי להצחיק את כולם ובכלל לא היה אכפת לי איך היא מרגישה..." הוא קרס לתוך הכיסא שלו, ראשו בין ידיו.

חלק בכו. אלי, שישב ליד יואב, חיבק אותו ואמר, "כולנו אשמים, אחי" ועוד ידיים רבות נשלחו לחיבוק. עמדתי שם ולא ידעתי איך לעכל את מה שקרה מולי. מצד אחד, התביישתי כי הרגשתי שאני אשמה עוד יותר מכל אחד מהם. ומצד שני, הילדים הפכו גדולים בעיני. רגש חם, אימהי, הציף אותי מבפנים.

התחלתי לדבר. סיפרתי להם על המחשבות לפרוש וגם על ההחלטה להישאר איתם ולבנות מחדש את הכיתה. באותם רגעים היה נראה לי שסוף סוף נפתח בינינו אותו משהו שעליו חלמתי כשרק התחלתי ללמוד הוראה.

למחרת כולנו הלכנו לבקר את הילה. מסרנו לה מכתבים שכתבנו לה, וסיפרנו לה מה קרה בכיתה. לראשונה זה זמן רב היא חייכה. כשנפרדנו הילה אמרה לנו בדמעות, "אני לא שמחה על מה שקרה, אבל אני שמחה שזה חיבר בינינו". בגרון חנוק יואב אמר, "הילה, את גיבורה".

לחצו כאן לקריאת עיתון הערבות - גיליון מס' 5