מאמרים וטורים

מיומנו של מחנך: זה שלי! לא, זה שלי!

אם יש לכם ילדים בגיל הרך בבית, או שאתם נפגשים עם עוד חברים בגילם, כדאי להתרשם מהדרך המפתיעה שבה גרשון פרץ התמודד עם המאבק המוכר – למי שייך המשחק

• מאת: גרשון פרץ -  גנן בגן ילדים, כותב תכניות לימוד לגיל הרך, מדריך בני נוער בחינוך המיוחד, נשוי ואב לשלושה.
  
  

בעולם של סיפוקים מידיים, לא פשוט להיות מחנך. לפעמים כדי לקצור את הפירות אתה צריך לחכות שנים, וכשמדובר בחינוך לגיל הרך בדרך כלל את התוצאות מהשקעתך יזכו לראות אחרים, אך בכל זאת ישנם רגעים קסומים, רגעים שאתה פשוט עומד ומודה על הזכות שניתנה לך לראות כיצד הזרעים הקטנים מנביטים, אז אשתדל לשתף אתכם מידיי פעם ברגעים בלתי נשכחים מיומנו של מחנך.

דמיינו קבוצה מגובשת של 15 בנים בני 4-5, בדיוק הגיל ש"האני" מתגלה ברוב תפארתו. וכשמדובר ב-15 גברים קטנים זה מוביל לרוב ללא מעט מאבקים, "זה שלי", "לא, זה שלי".. אמהות לאחים קטנים וגננות/גננים בטוח שומעים זאת לפחות כמה פעמים ביום, ומכאן כבר אפשר לתאר לאן העניינים מתגלגלים.

לא מזמן, כששיחקנו בחצר הגן "תופסת חיבוקים", שמעתי מאחורי קולות של מאבק, ואז קול בכי חזק. כשהסתובבתי ראיתי את יוסי בוכה ולידו אוהד, שתוך שניות מרגע שראה אותי מביט בו, נעלם ונכנס אל תוך הגן. "מה קרה?" שאלתי, ויוסי ענה: "אוהד נתן לי מכה פה!" הוא הצביע על ראשו.

החלטתי לכנס את כל החבורה הצעירה, בזמן האחרון זה קורה קצת יותר מידיי, וגם קצת יותר מידיי לאוהד, התכוונתי לשקף להם את המצב לחבורה וביחד לנסות לחפש פתרונות שישפרו את האווירה.

התכנסנו בחלל הגן והתיישבנו במעגל קטן, כמו שאנחנו רגילים. סיפרתי לחבורה מה ראיתי בחצר, ושאלתי "האם עוד מישהו ראה, ואולי יכול לספר?" אבשלום התנדב לספר ש"אוהד דחף את יוסי ממש ממש חזק, כי שניהם רצו את הדלי הקטן".

הסתכלתי על פניו של יוסי שכבר נרגע, אך עדיין שביל של דמעות פילח את הזיעה על פניו. סמוך אליו ישב אוהד, הוא היה כעוס ונסער, ועשה רושם שמבחינתו הדיון הזה לגמרי מיותר. יוסי גם הוא סיפר מה קרה ואוהד לא הסכים להוציא מילה.

אחרי בירור קצר, שאלתי את החברים מה אפשר לעשות אם יקרה לנו שוב אותו דבר? משחק אחד ושני חברים שרוצים אותו לעצמם, "אפשר לעשות תורות, אפשר לוותר, אפשר לשחק ביחד, אפשר לחפש משחק אחר". (נו טוב, לפחות את התיאוריה הם מכירים, חשבתי לעצמי...)

ואז הגיע רגע השיא, הסתכלתי על יוסי ושאלתי בתמימות את החבורה, איך אפשר לעזור ולשמח את החבר? "צריך לעזור לו", "צריך להזכיר לו" מישהו אמר, "צריך לחבק אותו ולאהוב אותו הרבה", "צריך לחשוב עליו שיהיה לו טוב" "צריך להראות לו דוגמה טובה", "צריך לשמור עליו". חייכתי בסיפוק. פתאום רפאל צעק: "בואו נחבק אותו עכשיו...!!" וכולם קמו וחיבקו את... אוהד! אפילו יוסי... מצמצתי ושפשפתי את עיניי. אני התכוונתי ליוסי והם בכלל לאוהד. התבוננתי המום, אשקר אם אומר שהבנתי מייד, לאחר דקות ספורות נפל האסימון.

בגן שבו אני עובד ערכי היסוד שמתווים את הדרך הם שיתוף פעולה והתחשבות הדדית ולאחר שנתיים של עבודה, העניקה לי החבורה מתנה מופלאה, בליבם נחקק שמי שעוזר ותומך בחבר הוא החזק, ופועל יוצא שמי שמרביץ ופוגע בחבר הוא החלש, ולכן הוא זה שזקוק לתמיכת הקבוצה, כדי לחזור ולהיות אחד מהחבורה.

הם סימנו את הפוגע כחלש שזקוק לעזרה, הם זיהו שצריך לתת לו כח להעניק לו חיבוק, להעניק לו אהבה, הם פעלו כלפיו בצורה מושלמת, בעצם הם המחישו בפועל את הבנתם שרק כך הם יכולים לבנות לעצמם סביבה, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי את המשפט "על כל פשעים תכסה אהבה".

נחת וסיפוק עצום מילאו את ליבי, אך מעבר להכל הרגשתי שהפעם הם העבירו אותי שיעור גדול!