מאמרים וטורים

מכתב גלוי לשר החינוך החדש, שי פירון

•  מאת: טניה בר, מנהלת שיווק השקעות ובעלת תואר שני במנהל עסקים

שמי טניה בר. אם לשלושה בנים מקסימים ומלאי חיים. כל אחד בתורו חיכה בקוצר רוח להיכנס לבית הספר, להתחיל ללמוד ולבלוע את העולם. שלוש פעמים חגגנו את "האחד בספטמבר".

כששחר הבכור הכין את הילקוט הראשון לכיתה א', זו היתה חגיגה גם עבורי. כשהוא נכנס לכיתה, דמעות זלגו מעיני. הייתי בטוחה שבניגוד לשנות בית הספר במשטר הסובייטי שבו למדתי, בית הספר בארץ ישראל שלנו הוא מקום מהנה, דואג וחם.

ההרגשה הטורדנית שמשהו לא כשורה החלה לחלחל בי מיד, אך גירשתי אותה כמו זבוב, בכל פעם מחדש. הסערה התחוללה ערב עלייתו לכיתה ג', כשנתנאל, הבן האמצעי, התכונן לעלות לכיתה א'. שחר בכה וביקש לא לחזור לבית הספר. "אף אחד לא מקשיב לי, כל אחד לעצמו, לאף אחד לא אכפת, אימא, אני מרגיש שם רע".

השמחה נמהלה בעצב, לבי כאב איתו אך הרגעתי את עצמי בכך ששחר הוא ילד רגיש, ונתנאל לעומתו, שמח וחברותי, ובטח ייהנה מבית הספר. נתנאל נשבר בתחילת כיתה ב'. הוא "חלה" כל שני וחמישי, לבי דימם בכל פעם שסחבתי אותו בכוח אל תוך המכונית. "לא רוצה, אימא", הוא רטן, "החברים הכי טובים שלי מציקים לי, המורים לא מקשיבים לנו וגם לא ממש מקשיבים להם. לא רוצה ללכת!".

חלפו שנים. הבנים התרגלו והפסיקו להתלונן, בכל מקרה אף אחד לא מקשיב, וגם אם כן, מה אפשר לעשות?! חוק חינוך חובה...

אשתקד אוריין הקטן עלה לכיתה א'. בערב, כשהכנו יחד את התיק החדש, חייכתי כשראיתי את פניו הקורנות, אך לבי שוב בכה, כבר לא היו לי אשליות – קל זה לא יהיה. התקווה הקטנה עוד חיממה את לבי, אוריין ילד אהוב על כולם, אולי הפעם בכל זאת יהיה אחרת.

אוריין לא בכה, לא התלונן ולא ביקש להישאר בבית. הוא פשוט איבד את שמחת החיים שלו. עיניו כבו, צחוקו כמעט ולא נשמע. עם אובדן השמחה שלו איבדתי גם אני את שמחתי.

שר חינוך יקר, אני מבקשת ממך להחזיר את שמחת החיים לפנים של הילדים שלי.

אינני אשת חינוך, אבל כאימא מודאגת שהצליחה ליצור אווירה משפחתית וחמה בביתה, אני רוצה שגם בבית הספר תשרור אווירה דומה. הקור וחוסר האכפתיות שברו את לבו של שחר. ואני שואלת, האם באמת לא ניתן ללמוד בכיתה שבה לא מפנים את הגב זה לזה, אלא יושבים פנים אל פנים, במעגלים קטנים ודנים על החומר הנלמד? והאם באמת אי אפשר שבמקום שהמורה יהיה עבורו דמות מרוחקת, הוא יקבל יחס בגובה העיניים ממורה שאוהב את תלמידיו ומרגיש קרוב אליהם, כאילו היו בשר מבשרו?

נתנאל היה ילד שאהב לחקור וללמוד, אבל הוא קרס תחת עומס הבחינות ואווירת התחרות המלחיצה. האם לא נכון יותר לתת עדיפות ברורה (ולא רק בגדר מס שפתיים) לחקירה וללימוד משותף, מתוך אווירה של חברות והתחשבות הדדית?

אני תוהה למה נגדע המשחק כשיטת לימוד בכיתתו של אוריין, שהתרגל לרכוש באמצעותה את מרבית מיומנותו והשכלתו בשנים הראשונות לחייו. מי קבע שלימוד פרונטלי ומשעמם הוא דרך מועילה יותר לרכישת השכלה? אני בטוחה שבעזרת קביעת סדר עדיפויות מחודש, תוכל להחזיר את ההנאה שבלימוד לחייהם של מאות אלפי תלמידים, גם בכיתות הבוגרות.

שר חינוך יקר, המערכת שאתה עומד בראשה, אמונה במידה רבה על האוצר של כולנו, על הנכס היקר ביותר עבורנו ובסופו של דבר גם עבור מדינת ישראל. הילדים האלו הם העתיד של המדינה הזאת. אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה, להעמיד את המשפחתיות והדאגה לזולת ולא את הציונים בראש המערכת החינוכית. אני בטוחה שאם תעשה זאת, תוכל להחזיר את החיוך לפנים של הילדים שלנו, וגם לפניו של אוריין שלי.

בברכה, 

טניה בר

 לחצו כאן לקריאת עיתון הערבות - גיליון מס' 5