מאמרים וטורים

המשפחה שלי ואני

"יום המשפחה" עבר והשאיר בנו טעם מיוחד של בירור משותף מה זו בעצם משפחה בשבילנו והאם ארבע קירות, שמות ותפקידים, הם אלו שמגדירים מה זה משפחה ובית, או אולי זה משהו אחר?

• מאת: יפעת שני, אמא, יועצת ארגונית, כותבת תכנים אישיים ומקצועיים

לכבוד מסיבת כיתה ל"יום המשפחה" של אביב, ביתי בת ה-9, התבקשנו להצטייד בחומרי יצירה, בחפצים ישנים ובקיצור, בכל מה שאימא מתפללת להעיף מהבית ומשאירה כי הילדים מסרבים להפטר מהשְמָעטֶס.

ארזנו שקית מכובדת של גלילי נייר טואלט, חולצות עם כתמים שלא יורדים, בובה מקומטת וחבילת קשים צבעוניים שהעלו אבק ויצאנו למפגש.

האווירה הייתה שמחה, מוזיקה טובה התנגנה ברקע וכולם הגיעו עם שקיות עמוסות כמונו וחיוך ענק מאוזן לאוזן. כל משפחה קיבלה שולחן, ציוד לגזירה והדבקה ולוח קרטון ענק.

המשימה הייתה להכין תמונה שמספרת על "מי אני" בדרך מקורית, מצחיקה או רצינית, כדי להעמיק את ההיכרות בין הילדים. רעיון נפלא חשבתי לעצמי, זו הזדמנות נהדרת להרים את הראש מהספרים ומהמחברות ולפגוש צד חדש של החברים.

כשניתנה האות, הילדים עבדו בקדחתנות, גזרו עטיפות ממתקים, ציורים של משחקים והדביקו קוקיות ובדים צבעוניים ואביב נשארה לשבת לצידי והתבוננה בלוח הקרטון בכזה שקט שכמעט יכולתי לשמוע את המחשבות שלה. אין לי חוש טלפאתיה מפותח, אז שאלתי אותה לְמָה היא מחכה והיא ענתה לי שקשה לה. "קשה לך?" התפלאתי, כי אביב בדרך כלל יצירתית. כששאלתי למה, היא שיתפה אותי שהיא זוכרת איך כשהיא הגיעה לכיתה א' וביקשו שתספר על עצמה, היא סיפרה שהיא אביב שני, שהיא אוהבת לקפל ניירות ולכתוב שירים והכי היא אוהבת פירה וסוכריות גומי מכל המאכלים ועכשיו היא מרגישה שהיא זה בכלל לא הממתקים והתחביבים ואוסף הצעצועים שהיא אוהבת, כי אלו כל פעם מתחלפים ובכל גיל יש משהו אחר שמושך אותה ואין לה דרך להציג את מי שהיא באמת.

שאלת השאלות ריחפה באוויר: מי אני? האם אני זה מה שאני אוהב? או אולי מה שהשגתי והרכוש שצברתי? ומה קורה כשפתאום אני מאבד משהו או חפץ נשבר ומתקלקל או שהחשק משתנה? אז

אני זה כבר לא "אני" במצב כזה?

המשפחה שלי בתוכי

אביב נראתה מתוסכלת ושאלתי אם היא רוצה שאכוון אותה והיא נענתה בהתלהבות. מממ... בחרתי שאלה שגם לי לא הייתה תשובה עליה בשלוף: "האם יש משהו שתלוי בנו ולא בכסף וגם לא באופנה האחרונה או בתחביב או במקצוע שלנו, שבאמצעותו נוכל לספר על עצמנו?" שאלתי אותה ואת עצמי. השאלה הדהדה באוויר ללא מענה וראיתי איך אביב נשענת עם הראש על היד והבעות פניה מתחלפות והיא מתחבטת בין מה שהיא חושבת ובין מה שהיא מרגישה ובסוף היא אמרה: "את זוכרת שדיברנו בשבוע שעבר על זה שהמשפחה זה לא רק התפקיד של כל אחד בבית, אימא, בת, אח... אלא היחסים בינינו? שכשאנחנו מרגישים שאכפת לנו אחד מהשני אז הביחד הוא העיקר ולא מה שאני רוצה לעצמי, וכך טוב לנו באמת?" היא שאלה ואני הנהנתי, "אז אולי אני אספר להם על עצמי דרך היחסים במשפחה שלנו?" היא המשיכה להרהר בקול, "זה יום המשפחה וזה נראה לי הכי מתאים" היא סיכמה ורעיון נפלא התגלגל למצגת מקורית.

הכותרת שאביב בחרה ליצירה הייתה: "המשפחה שלי בתוכי". כשהיא הוזמנה להציג את התמונה שלה לקהל, היא הצביעה על ציור של לב וקשת בענן שהדביקה על גוף הבית (תראו למעלה) והסבירה שאלו בני המשפחה ושלכל אחד יש צבע מיוחד וכשכל אחד מוסיף משלו לטובת כולם נוצרת קשת משותפת ששייכת לכולנו והמשיכה להסביר שהיא הדביקה משקפיים לעיניים, כי כשאנחנו מסתכלים אחד על השני אנחנו רואים שכל אחד שונה ואז קשה להסתדר כי כל אחד רוצה משהו אחר, אבל כשאנחנו מרכיבים משקפיים שמזכירות לנו שכשאנחנו מוותרים ודואגים לכולם ולא רק לעצמנו, זה מה שהופך אותנו למשפחה ולסיום היא הוסיפה שהקשים שהדביקה בתור רגלים מסמלים את זה שאנחנו לא רק גרים באותו בית, אלא חיים במסע משותף (כמו שאימא שלה אומרת) ולכולנו אותה מטרה, לבנות לנו משפחה שיש בה אהבה ודאגה לכולם ושנוכל להרגיש בה בטוחים ורגועים.

אז כן, היו שם עוד המון מצגות שיכלו לפאר כל מוזיאון מקומי ואני לא יודעת אם מצאנו את ההגדרה האולטימטיבית ל-מי אני? אבל בהחלט מצאנו דרך להגיע לתשובה, דרך צורת היחסים שאנחנו בונים בינינו, בתוך המשפחה.