מאמרים וטורים

בחזרה למשפחה

משפחה זה נחמד, אבל יש לי צרכים, יש לי חיים משלי, מה אני עושה עם זה?

• מאת: יוסי וויס, מנתח מערכות.
  
  

טוב; הילדים גדלו, לכל אחד היה את החברים שלו, את המחשב שלו, כל אחד התפתח  לכיוון שלו, רוב הזמן מסתגר לו בחדר לבד.

גם אשתי, היו לה סידורים שלא קשורים אלי, כמו כביסה, בישול, הדחת כלים.

מדי פעם אחד הילדים עשה לי מארב, תפש אותי בדרך למקרר או לשירותים: " אבא אני צריכה קצת כסף לזה וזה..." או אשתי תפשה אותי בבוקר כשאני עוד מטושטש מהשינה, בדרך כלל זה היה סביר, ואני 'שילמתי את מחיר החופש' בלי תלונות.

אתמול, התרחשה תקלה חמורה:

הייתי בדרך לצאת מהבית, לפגוש את החברים לערב בירה ובדיחות גסות ונתקלתי בבת הקטנה שהרגע נכנסה הביתה בסערה, כולה סמוקה מהתרגשות. היא התנפלה עלי: "אבא, אתה לא יודע מה קרה לי בבית הספר היום" אחזה בשרוולי. "מה קרה? מה קרה?" המהמתי בחוסר עניין.

"המורה לטבע הקריאה בפני כל הכיתה את העבודה שלי, ודני מהכיתה המקבילה כל הזמן הסתובב סביבי ו..." וככה המשיכה עוד ועוד, ואני ממלמל "יופי, יופי" ומסתכל כל הזמן על השעון, החברה בטח כבר בסיבוב השני, ואני פה תקוע עם הסיפורים של הקטנה, למה לא יצאתי 5 דקות קודם? מי צריך את העונש הזה?

כנראה שחוסר הסבלנות שלי היה בולט, היא השתתקה פתאום, השפילה את המבט לקצות הנעליים שלה ומלמלה בקול קטן: "אוי, אתה בטח צריך לצאת ואני מעכבת אותך עם השטויות שלי, טוב לא חשוב, פעם אחרת".

התחלתי לגמגם: "לא, לא, זה דווקא מעניין מה שקרה לך בבית הספר" אבל זה לא עזר, היא התרחקה בראש מושפל ואני הרגשתי פתאום צער עמוק, היא נראתה כאילו יצא ממנה כל האוויר, כל שמחת החיים כמו נעלמה.

לבירה היה טעם טפל והבדיחות המטומטמות של החברים שלי, לא הצחיקו בכלל, הראש שלי היה במקום אחר, התחילה לחלחל בי המודעות שלא הכול בסדר, אורח החיים הזה שהסתגלנו אליו במשפחה שלי, לא ככה צריכה להיות משפחה, לא זה מה שחלמתי עליו כשהתחתנתי, כשנולדו לי הילדים. איך הגענו לזה?

משפחה זה מקום של אמון, של תמיכה, משפחה זה המקום שחוזרים אליו כשקשה, כששמח, האנשים הכי קרובים אליך זה בבית, האנשים שאתה אוהב בלי תנאים.

החברים בהו בי בעיניים מזוגגות ואף אדום כשהשארתי אותם מאחור ומיהרתי הביתה. התרגשות חדשה מלאה את ליבי, הנה אני בא לתקן את כל מה שקלקלתי.

כשהגעתי, היא כבר ישנה.

לא היה לי לב להעיר אותה, אז ישבתי לידה בחושך, הכול שקט רק נשימותיה הסדירות, כמו הכניסו סדר במחשבתי. הרגשתי פתאום בודד, מוקף באנשים שאני הכי אוהב, אבל בודד.

היה לי נוח לספר את מה שהרגשתי בלי שאף אחד יאזין, סיפרתי לעצמי כמה אני אוהב אותה, את כל המשפחה שלי, כמה אני מתבייש על שנתתי למצב, ליחסים במשפחה שלנו להתדרדר ככה וכמה אני נחוש לשנות הכול, וכמה כואב לי על שפגעתי בה ככה.

ואז אני שומע קול קטן מהמיטה: גם אני אוהבת אותך אבא, הכול יהיה בסדר, אל תדאג.

ואז היא סיפרה לי הכול.