מאמרים וטורים

להיכנס לנעליים של הנער

לא פשוט לחנך מתבגרים. אפילו די קשה. נוסיף לזה את הטרדות היומיות וקיבלנו משימה כמעט בלתי אפשרית. במצבים כאלה נקודת מבט חדשה יכולה מאוד לעזור

• מאת: טניה בר, אימא לשלושה, מנהלת שיווק השקעות, בעלת תואר שני במנהל עסקים

אתמול קיבלתי טלפון מפתיע. זו הייתה איריס, חברתי הוותיקה, אם לשני בנים מתבגרים. הילדים שלנו הם בני אותו גיל ולאורך זמן מה הם היו החברים הכי טובים. בינתיים הילדים גדלו והתרחקו זה מזה, וכך גם אנחנו. שתינו התחלנו לעבוד יותר והזמן למשפחה ולחברות הלך ופחת.

"תבואי אלי לכוס קפה, הכנתי 'עוגת נמלים'". איזו מניפולטיבית היא יודעת שלא אוכל בשום פנים ואופן להגיד לא ל"עוגת נמלים". יום שישי בבוקר אני יושבת במטבח הצנוע שלה ומתמוגגת מעוגה מלאה פרג מתוקה במתיקות מעודנת.

התענוג שבמפגש לא נמשך זמן רב. "אני חייבת לדבר איתך" היא פתחה. "אני ממש לא יודעת מה לעשות, הבנים הפכו לבלתי נסבלים לגמרי, הם כל הזמן כעסנים, חצופים אליי, מטיחים בי האשמות ופורקים עליי כל זעם. אני כאילו לא קיימת בשבילם, גם לא בעלי. הם חוזרים מבית הספר ומיד נכנסים כל אחד לחדרו ונסגרים שם. זה מאוד פוגע וכואב לנו".

הבנים שלה היו לי כמו בנים שלי. ההתנהגות שהיא תיארה הייתה מכה קשה עבורי. ראיתי מול עיני את עמית טורק את הדלת בפני. דמיינתי את אודי צועק לי "את לא תגידי לי מתי לחזור הביתה, אני לא התינוק שלך יותר", הרגשתי ממש צביטה בלב. ראיתי את שניהם זה אחר זה ממלאים צלחות באוכל, אוכלים כל אחד בחדרו וזורקים את הכלים המלוכלכים לכיור וצועקים "אמא! אין כוסות נקיות, לא שטפת כלים".

עיניי התמלאו דמעות ואיריס המשיכה: "הבנים של החברות שלי לא טובים בהרבה, וחשבתי שכל המתבגרים הם כאלה. אך השבוע  פגשתי את בעלך עם הבנים וממש נדהמתי, הם לא נסחבו קילומטר ממנו, הם לא עשו פרצופים מסכנים רק בגלל שהם צריכים להיות בקרבתו והם סחבו את כל הקניות בעצמם. הם נראו מאושרים ביחד. איך עשיתם את זה? ספרי ומהר!"

"רגע, רגע, ניסית לדבר איתם?" "ניסיתי לא פעם, הם לא מקשיבים. ושלך מקשיבים?" היא החזירה אלי את השאלה. "כשאני מקשיבה, הם מקשיבים. את מכירה אותי אני אוהבת להרצות, גיליתי שזה לא עוזר. קשה... נכון, אבל אפשרי. אם אני הצלחתי את בטוח תצליחי". איריס השתתקה והתכנסה בעצמה. את השקט, כמו שאומרים אפשר היה לחתוך בסכין. "את יודעת מה", קפצתי, "בואי נשחק, אני אהיה אודי ואת – את. את מגיעה אחרי יום עבודה קשה עמוסה בשקיות כבדות, וקוראת לאודי לעזור".

"אודי, תעזור לי בבקשה", מתחילה איריס ואני יוצאת למתקפה בשמו של אודי "אני עסוק". "אודי בבקשה אני מאוד עייפה, אני צריכה עוד להכין לכם אוכל ויש הרבה שקיות כבדות ליד הדלת" היא ממשיכה, ואני מחליטה לקצר תהליכים ופורצת בבכי (כלומר אודי פורץ בבכי) "את רק דואגת לאוכל, ממש מרוכזת בעצמך, את עייפה, רק את, את עצובה, רק את, לך היה יום קשה, את בכלל יודעת איזה יום היה לי, מה עבר עלי?! על עמית?! איך שרדנו את היום הזה בבית הספר, בגיהינום הזה, את יודעת?" כבר לא היה צריך להמשיך. איריס פרצה בבכי חיבקה אותי חזק חזק עד שלא יכולתי לנשום, אי אפשר היה להשתחרר מהמלחציים שלה.

לאחר כמה זמן היא שחררה אותי. ראיתי מול עיניי אמא דואגת אך שמחה. היא החלה להסתובב סביבי כמו תרנגולת, להאכיל אותי בסלט, בתפוחי אדמה ובעוגה בו זמנית, ומלמלה "ראיתי תכוניות טלוויזיה, שמעתי סיפורים, אבל אף פעם לא הרגשתי עד כמה קשה להם. את צודקת אני אקשיב. גם אדבר אבל אקשיב, אני אכנס לנעליים שלהם ומקווה שגם הם לשלי. נדבר ביחד, ביחד".

אחרי רגע הדלת נפתחה. תחילה תיק נזרק לתוך הבית ואחריו אודי. איריס קפצה עליו חיבקה, נישקה וכמעט צעקה "אני אוהבת אותך, אתה יודע, נכון, אני כאן בשבילך תמיד, להכל".

בדרך הביתה לא יכולתי להוציא את התמונה הזו מראשי. את איריס קופצת על אודי ואת החיוך המופתע על פניו. נכנסתי הביתה ואספתי בזרועותיי את שלושת המתוקים שלי וחזרתי על המילים של איריס "אני אוהבת אתכם, מאוד מאוד, ואני כאן בשבילכם, תמיד ולהכל".