מאמרים וטורים

"נאסידה דה ווירנס"

הכל נשאר במשפחה

• מאת: שרון פיי, שחקנית, יוצרת, בימאית.
  
  

 נולדתי בצהרי יום שישי קיצי במיוחד של חודש אוגוסט. המשפחה כולה חיכתה בצפייה מחוץ לחדר הלידה.  

"יצחק, למה אתה מחכה? לך!! רוץ!! קנה לאשתך זר פרחים יש לך עוד בת! יא ,אבו אל בנאת..." אמרה האחות המיילדת כולה חיוכים לאבי המזיע, והמאוכזב משהו.

כשהציגו אותי בפני המשפחה, כולם התפעלו במיוחד מעיניי הכחולות שהיו פקוחות לרווחה (מראה חריג לתינוקת שזה עתה נולדה) ומתווי פניי הבובתיים. אבל משום מה החלו דיבורים על איך יצאתי כזו ג'ינג'ית? והיה איזה חשש מופרח כמובן, שמא אני יוצאת חלציו של "השכן הסקוטי" שלנו.

הסבתא הספרדייה שלי דחפה את פרצופה היישר אל תוך ההתקהלות. בעודה בוחנת אותי, הביאה אותה ביציאה שרק היא וכול הבוסתן ספרדי יכול להבין משהו כמו: "נאסידה דה ווירנס!!" שזה אומר בתרגום – ילידת שישי, ובתרגום יותר מעמיק, שזו אחת כזו פילפלית. וזה דיי מכסה גם את נושא הג'ינג'יות. אז ירדו "מהשכן הסקוטי", ארזו אותי והביאו אותי הביתה.

באופן מוזר יש לי זיכרונות מאוד מוקדמים כתינוקת וזכורים לי כול הפרצופים המוזרים שבהו בי מלמעלה. בטח חשבתי לתומי, לעזאזל לאן נחתי? אבל את הגורל לא ניתן לשנות וכך יצא שהצטרפתי כבת שלישית לשתי אחיות גדולות ממני בלמעלה מעשור. הייתי חביבת כולם בובה קטנה חמודה ומשעשעת שהיה כייף לשחק איתה והיא עצמה אהבה "לשמש" אחרים כבת זקונים.

אבא שלי היה אדם מאוד דומיננטי לא היה כל ספק שהוא היחיד "שלובש את המכנסיים" בבית. יצחק (ז"ל) האמין אמונה שלמה שחינוך טוב הוא גבולות ומשמעת. אחד המשפטים החזקים עליהם גדלתי היה "יש נורמות בחיים!" ואת אימא שלי "הוא אוהב כמו חלבה" (אבל זה כבר סיפור אחר).

אותי לא עניין להיות נורמטיבית או להיות ממושמעת לכל התכתיבים של הוריי. הרגשתי חנוקה! הפכתי לנערה פראית ומתמרדת המקום שלי בתא המשפחתי כבר לא היה מובן מאליו פתאום כבר לא הייתי המיידלע החמודה שכיף להלביש אותה בשמלות, להתמוגג מנחת ולחשוש 'מעין הרע'.

היה עליי להתמודד עם השמרנות הגלותית של הוריי ועם השיפוטיות והקנאה מצד אחיותיי הגדולות. לא התאים להן "הראש" שלי, סגנון הלבוש, החברים הבוהמיינים המיוחדים שלי ובכלל לא חסכו ממני טענות וביקורתיות מכל החזיתות. אז נהייתי פנקיסטית! כן הפאנק וכול משבא אחריו היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. שם, מוקפת בחברים פנקיסטים זועמים, מצאתי את עצמי נסחפת לעולם של שחור וניטים, לאצבע שלישית עומדת זקופה וקריאות גנאי כמו "גוד שייב דה קווין". ולמוסיקה, הרבה מוסיקה וכל מה שהולך איתה יד ביד. "אם רואים בי יצור חריג אז אלך עם זה עד הסוף ולא אכפת לי מאף אחד ומשום דבר!!"

אבל זה בדיוק העניין שהיה אכפת לי. מאוד. וכל מה שרציתי זה לזכות באהבת משפחתי ללא תנאים. העצוב מכל, שעם השנים הפערים התעצמו עד שנפערו תהומות בינינו האחיות. כל אחת נטתה לכיוון שונה ולכל אחת מאיתנו יש כיום אורח חיים וערכים שונים. כל אחת אוחזת בחוזקה פנקס "מתחשבן" כלפי השנייה. אגב, בעבר היו ניסיונות מצידי לקרב אותם אליי אבל תמיד התאכזבתי פעם אחר פעם ולבסוף הרמתי ידיים. אימי מצידה אומללה בזקנתה מתייסרת בתחושה של חרטה, אשמה וייאוש מוחלט שאין ביכולתה לתקן את המעוות .

זוכרים ת'תשדיר שירות הישן :"שריפות אינן קורות שריפות נגרמות!"?

עבור הוריי, מושג המשפחה היה תמיד ערך עליון בחשיבותו, כך גם היה בדורות שלפניהם. העניין הוא שהגישה לחינוך של אותם ימים וכנראה גם העדר כלים הביאו למצב העגום בינינו. הוריי פספסו את הפואנטה העיקרית (אינני מאשימה אותם). היה עליהם לעבוד יותר על החיבור והקשר בינינו על אף השוני בינינו ולמרות שיש בינינו פערי גילאים.

בחלק מהפעמים כשרבנו, הם התערבו וניסו לגשר בטענה שאנחנו אחיות ובמשפחה לא עושים ברוגזים, וצריכים לסלוח אחת לשנייה. הם השתדלו מאוד להיות מצד אחד ניטראליים ולא לעשות אפליות אבל משהו בגישה הכוללת, של מסרים כפולים היה מבלבל. אם הדברים היו נפתחים מסביב לשולחן ככה בצורה כנה שכל אחד היה יכול להביע את דעתו בשווה, אולי זה היה מונע מלצבור מטענים שלילים אחת כלפי השנייה.

עדיין היו הרבה ערכים נהדרים שספגתי מהבית, לא יצאתי סוציומטית או דורסנית ויש בי לא מעט רגישות ונימוסים טובים ביחס לאחרים.   

אך לצערי (ואני יודעת בוודאות שגם לצערן) את "היחסים השרופים" בינינו האחיות כבר לא ניתן להציל כמו גם את הביטחון העצמי והאמון שלי באנשים. אבל אולי אתם תוכלו למנוע את "השריפה" הבאה, לפני שיהיה מאוחר מדי.