מאמרים וטורים

הפרלמנט הצעיר של החינוך

מסתבר שיש לנו ההורים אפשרות לקבוע 25% מתוכנית הלימודים בבית הספר. לאור מצב החינוך והערכים שהילדים סופגים בבית הספר כדאי שנתחיל לממש את זכותנו וחובתנו זו. לכן ישבנו לשוחח עם הילדים לברר מה חסר להם היום

• מאת: טניה בר, אימא לשלושה, מנהלת שיווק השקעות, בעלת תואר שני במנהל עסקים

אתמול ביקרתי את חברתי הטובה, רונית, מורה ביסודי ואימא לשתי בנות מקסימות. גם אורית, אימא במשרה מלאה, ומיכל ההייטקיסטית קפצו לביקור. ישבנו על כוס קפה במטבח המאובזר של רונית לבנות תוכניות לשנה החדשה.

אורית נראית מדואגת מתמיד. "מה קרה, אורית?" שאלנו כמעט ביחד. "אל תשאלו", היא ענתה בקול חלש, "אני לגמרי מיואשת. אי אפשר להוציא את הילדים בבוקר מהמיטה לפני בית הספר. בשבת הם קופצים בחמש, אבל באמצע השבוע כל יום תירוץ אחר, כאב ראש, חום, נזלת... השקרים נערמים ואני לא יודעת מה להגיד להם כי אני מבינה אותם ולא מסוגלת לסבול את הכאב שיש להם בעיניים." "אני מבינה אותך לגמרי" הזדהיתי איתה. "אני גם מרגישה שאני שולחת את המלאכים שלי כל בוקר למלחמת הישרדות בג'ונגל של קללות, מכות וסכסוכים; לריצה חסרת תכלית אחרי הציון הכי טוב בכיתה; לשדה קרב שבו הם צריכים להיות הכי מקובלים גם אם המקובלות הזו מנוגדת לגמרי לערכים שאני מתאמצת לחנך אליהם בבית." מיכל שתקה. הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת כשראיתי את העיניים הגדולות שלה מזילות דמעה.

"למה אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקורה בבית הספר? למה אנחנו לא יכולות לבנות לנו תוכנית לשינוי בשנה חדשה כמו שאנו עושות בתחומים אחרים" כמעט צעקתי. "לא נכון", קפצה רונית, "ממש לא ככה. יש לנו ההורים זכות לקבוע 25% מתוכנית הלימודים של הילדים, אנחנו פשוט לא מנצלים את ההזדמנות הזאת עד הסוף.

לאחר דקה דומיה תפסתי את קצה החבל שהוגש לי בשתי ידיים: "אז בואו נבנה לנו תוכנית". לקחתי נייר ועט, מוכנה לספוג כל הצעה שלא תבוא. הדקות חלפו, הפח התמלא בניירות מקומטים אך הפתרון לא בא, כל דבר שהצענו כבר נוסה ולא בדיוק עבד, תוספת שכר והכשרות למורים, תוספת חוגים, יותר שעות לימוד, הכנסת טכנולוגיה לכיתות... כשהיינו כבר על סף ייאוש עם רגל אחת בדלת, צץ בראשי רעיון: "למה שלא נשאל את הילדים מה השינויים שהם היו רוצים לעשות בבית הספר."

פרלמנט החינוך הצעיר

אחרי רבע שעה כבר ישב אצל רונית בסלון "הפרלמנט הצעיר": הבנות של אורית, טל בכיתה ג' ושושנה בכיתה ה', הבת של מיכל, שירה התיכוניסטית והשלישייה המדהימה שלי, שחר בכיתה ח' נתי בכיתה ז' ואוריין הקטן בכיתה ב'.

שחר מיד פתח את המליאה (טוב הוא רגיל לנהל את השולחנות העגולים בדיונים בבית), "אנחנו התאספנו כאן היום כדי להחליט בעצמנו על עתידה של מערכת החינוך.", הוא אמר בטון שלא היה מבייש מנכ"ל של תאגיד גדול. ומייד חייך את החיוך הרחב והמקסים שלו "אם הייתם עכשיו שרי חינוך מה הייתם משנים בבית הספר?" הוא הוסיף ברכות.

שקט מילא את החדר כך שאפילו קולה החלש של טל הקטנה נשמע כמו רעם "אני רוצה לשחק, לצייר, לשיר ולרקוד. סתם לשבת כל היום בכיתה זה נורא משעמם. למדנו ככה בגן, למה בבית הספר אי אפשר?" – פניה של אורית העידו בהתלהבות על ההפתעה מילדתה שבדרך כלל לא מרבה לדבר.

"ואני", הוסיף אוריין שלי, "אני רוצה ללמוד מסרטים ומוזיאונים, כמו שעשינו כשהיו טילים וברחנו מהבית למרכז, גם בלי בית הספר למדתי הרבה והיה ממש כייף" – ליבי התמלא בגאווה ושמחה איך גידלתי גאון כזה?!

דברי הקטנים עוררו את כולם, "באמת למה אנחנו כל הזמן בבית הספר", קפצה שושנה, "למה לא לצאת החוצה ללמוד בטבע ומהטבע?" – "מאיפה באים להם רעיונות כאלה." חשבתי לעצמי, "ולמה אנחנו – אמהות בעלות ניסיון חיים עשיר לא יכולנו לחשוב על זה?"

"אני רוצה להכיר מקצועות שונים, לסייר במפעלים ובתי עסקים" הוסיפה שירה התיכוניסטית. "ואני רוצה לדעת איך להכיר בנות, ומה הן רוצות, הן כל כך שונות מאיתנו הבנים ", צחקק נתי והסמיק. ושחר הוסיף "ואיך כשמתחתנים לא לריב כל הזמן."

הבטתי בפניהן של חברותיי, מיכל חייכה ממש מאוזן לאוזן, גם אורית מחתה דמעות של אושר, רונית הייתה ממש המומה ואני הייתי מלאת גאווה. איזה כייף לשמוע אותם, אילו פתרונות הם מציעים, לא נשאר לנו מה להוסיף אלא רק לסכם: ללמוד בצורה חווייתית דרך משחקים שירים וסרטים, לצאת מקירות בית הספר ללמוד מהטבע וסיורים במוזיאונים ומפעלים. בני נוער צריכים ללמוד על חיים, על זוגיות, הורות ומקצועות שונים.

למדתי המון מהמפגש. בעיקר שכשיש בעיה כדאי לפנות למקור. הילדים שלנו הם חכמים יש להם יכולת להציע הצעות נהדרות אנחנו צריכים ללמוד להקשיב. אני אוספת את ההמלצות ומביאה אותם לוועד ההורים, מקווה שנצליח לשנות משהו כך שהילדים יקומו לבית הספר ביתר שמחה.