מאמרים וטורים

מה יהיה עם אלימות הנוער?

ראיון מיוחד עם תמיר ליאון אנתרופולוג יישומי, מכון אתוס, מומחה לתרבות בני נוער; ולימור סופר-פטמן, פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית

מראיין: איך הגענו לחיות בחברה כל כך אלימה?

תמיר ליאון: בעשור האחרון חל שינוי גדול בתרבות הפנאי של אנשים בכלל, ושל נוער בפרט. השינוי המרכזי הוא שיצאנו מתוך המרחבים של השכונה או המרחבים הציבוריים, ונכנסנו אל תוך הבתים, אל תוך החדרים. זאת אומרת, התחלנו לתקשר זה עם זה בעיקר פרטנית אחד לאחד, ולכן הרבה יכולות תקשורת, שהיו פעם כדבר רגיל, קצת ירדו ולפעמים נעלמו.

תינוק בוכה קודם כל כי הוא עייף, אחר כך כי לא מבינים אותו ואחר כך כי הוא רעב. זאת אומרת כשיש פחות תקשורת נוצרת אלימות מכל הסוגים, והנוער והצעירים מנסים למצוא פתרונות. אפשר לראות את המחסור בתקשורת בהרבה מאוד היבטים:

1) הנוער שותה אלכוהול כדי לדבר: בעשר שנים האחרונות חלה עלייה אדירה בשתיית אלכוהול אצל נוער. אחרי עשר שני בגנים ציבוריים עם ילדים אני יכול להגיד שבני נוער שותים כדי לדבר. פשוט כדי להיפתח ולדבר.

2) חוסר אמפתיה: אפשר לראות שבבתי ספר יש הרבה יותר חרמות. כשאין תקשורת אתה לא מגלה אמפתיה, אתה לא לומד לתקשר, לכן הרבה בני נוער שפוגעים באחרים לא מרגישים את הפגיעה.

מספר עצום של ילדים, מעל שמונים אחוז, עוברים חרם עד שהם מסיימים כיתה י"ב! חרם זה האלימות הכי קשה שיש, כי היא מנתקת אותם מהשייכות, מהחברה. כלומר אין לך משמעות.

3) חוסר בתקשורת מגביר אלימות: רואים את זה החל מבית ספר יסודי. בבתי ספר יסודיים יש תמיד מורה שמשגיחה בהפסקה. אני זוכר שאצלנו היא תמיד הייתה נרדמת, היום הן עובדות כל הזמן. כששני ילדים רבים בהפסקה לוקחים אותם לחדר של המנהלת. פעם היו רבים על משאב, על כדור, על מגרש, מי ניצח, היום רואים שהם רבו כי הם לא הבינו אחד את השני.

4) אי יכולת לנהל שיחה בגילאים בוגרים: אין לי יום בשנים האחרונות שלא בא אלי זוג או אימא ואומרים לי, "הבן שלי בכיתה ו' ואני רוצה שהוא ישחק עם חברים, והוא לא יודע להביא את עצמו להיפגש עם חבר". זאת אומרת, שהוא לא יודע להגיד לחבר שלו בטלפון, "רוצה לבוא אלי?".

אימא שלו עומדת לידו, הוא אומר לחבר שלו (בכיתה ו'), "רוצה לבוא אלי?", חבר שלו בצד השני, שהוא גם כזה אומר לו, "לא". למה לא? כי עכשיו הוא אוכל. עוד עשר דקות הוא יכול לבוא אליו, אבל הוא אומר לו, "לא". אז ההוא אומר לו, "טוב", וסוגר את הטלפון. אלה שיחות של ילדים בכיתה ו'.

5) חלה עלייה בהפרעות התקשורת למיניהן: לעומת זאת רואים שיפור בבעיות תקשורת כשמוציאים את הילדים למרחב. כנראה שלמרחב החיצוני (יש על זה הרבה מאוד מחקרים), יש השפעה. למשל לוקחים ילדים עם הפרעת תקשורת PDD, שמים אותם בארה"ב בטבע מוחלט, ורואים שיש השפעה, חל שיפור בבעיות התקשורת שלהם. כנראה זה שהילד בתוך החדר ולא בחוץ גם משפיע עליו מאוד. בקיצור, על תקשורת צריך להתאמן.

6) לא מתקשרים פנים אל פנים: הילדים היום לא יודעים לתקשר והם במצוקה, כי הם לבד. הם לא רואים זה את זה פנים אל פנים, ושמונים אחוז מהתקשורת היא דרך הפנים. אם אני לא מסתכל עליך אני מתחיל מעשרים אחוז, ואז אחרי כמה זמן אני מרגיש שלא מבינים אותי ואני לבד בעולם. אז אותם ילדים שמגיל קטן לא מתאמנים בתקשורת, הם מרגישים יותר בודדים.

בגלל זה יש גם עלייה בהתאבדות, שהיא סוג של אלימות כלפי עצמך, אבל מאותה סיבה של חוסר תקשורת שמובילה לבדידות.

לסיכום הם יותר בודדים, שותים אלכוהול, בארה"ב יש להם גם רובה ביד – לצערי אנחנו נראה יותר ויותר מקרים כאלו.

מראיין: איך נצליח למנוע מקרי אלימות בעתיד?

לימור סופר פטמן: התמונה היא מאוד עגומה, אני מסכימה לגמרי עם התהליכים שתמיר מנתח. אנחנו באמת רואים במהלך השנים עלייה באלימות. למרות שרמת הנוחות שלנו היא נהדרת, מבחינה חברתית אנחנו רואים שרמת האמפתיה הולכת ויורדת.

1) הטכנולוגיה מאפשרת ירידה גדולה של יכולות התקשורת: היכולת להרגיש זה את זה הולכת ויורדת, ואנחנו לא מפצים על זה בשום דרך. זאת אומרת, אנחנו לא מלמדים אותם להתקשר בצורה מיוחדת בחינוך הרגיל בשום דרך.

2) המדיה הופכת יותר אלימה: על כך מעידים מרכיבים בתרבויות האמריקאית והישראלית. לדוגמה "משחקי הרעב", או משחקי המחשב. זה כתוב במחקר כבר עשרים שנה שאלימות ברמת החיקוי הולכת וגדלה. אנחנו הופכים לחלק מהסביבה, והסביבה הופכת ליותר אלימה.

3) היכולת לתקשר בקבוצה כ"מקצוע ליבה":  בחינוך האינטגרלי, אנחנו משתדלים לפתח הרבה מאוד יישומים לבתי הספר ואפילו לגנים את היכולת להיות בקבוצה. אנחנו מלמדים את זה כאחד מהמקצועות העיקריים, הופכים את זה למעין "מקצוע ליבה". את היכולת לתקשר לא רק פרטנית אחד לאחד, אלא גם את היכולת לתקשר בתוך קבוצה.

4) דיונים במעגלים ומשימות קבוצתיות: אנחנו נותנים לילדים לעשות הרבה מאוד דיונים במעגלים ומשימות קבוצתיות. כל הלימוד הופך ללימוד קבוצתי, כך שכל אחד שומע את מה שהאחרים חושבים ומתקשר אליהם.

5) היכרות מורידה את השנאה: יש המון מחקרים שמראים שהיכרות מורידה את השנאה ומורידה את הקנאה. היכולת להכיר בן אדם אחר, אם הוא לא זר ומנוכר לי, אז יותר קשה לי לפגוע בו. אבל אנחנו רוצים צעד אחד נוסף. אנחנו רוצים גם את היכולת להתחבר ולהתקשר. ואת זה צריך ללמד.

6) משחקים בשיתוף פעולה: לשחק כך שהקבוצה מתחרה נגד השעון, ולא אחד נגד השני. אם אני כל היום צריכה לחשוב רק איך אני מתגברת על השני ואיך אני נעשית טובה יותר ממנו אז אני לא מפתחת אליו קשר טוב. אני גם לא רוצה אותו כל כך בסביבה שלי, אלא רוצה להתעלות מעליו.

אז ב"חינוך האינטגרלי" אנחנו לוקחים את המשחקים והופכים את ההרכב שלהם, ואז בלי לדבר על זה הילדים בעצם צריכים למצוא המון טכניקות והמון אסטרטגיות לתקשורת. זה המסר החברתי שלהם והם פשוט עושים את זה, מתיישרים לפי זה. אם זה המשחק, והרי הם רוצים לשחק, אז הם ימצאו המון דרכים לשתף פעולה, כי הם רואים שברגע שהם משחקים אחד נגד השני הם מפסידים כקבוצה, ואת זה הם לא רוצים.

7) משחקי תפקידים: בחלק מהדיונים, אנחנו מפתחים את היכולת לחשוב על מצבים חברתיים בעזרת משחקי תפקידים. בשיעורים אנחנו מלמדים את הילדים לשחק את התפקיד של מישהו שהוא הפוך לו, ואז הוא חייב לנסות להבין אותו מבפנים. זו טכניקה מאוד ידועה.

השינוי שאנחנו מביאים הוא שאנחנו מלמדים את זה בתור מקצוע. כי זה דבר שאתה לא קולט מהאוויר. למעשה זה די נעלם מהאוויר. מה שאתה רואה בפרסום ובמדיה, מה שמוצג לך כמודל לחיקוי, זה היכולת להיות נגד מישהו. וברגע שאתה נגד מישהו אתה לא יכול להיות בעדו, זה לא הולך ביחד.

8) בוגר חונך צעיר: ילדים מבוגרים יותר מלמדים ילדים צעירים מהם. גם את זה אנחנו מכניסים כשיעור וזה יוצר קשר בין הגילאים.

אחד הדברים שאנחנו רואים הרבה מאוד בבתי הספר הוא אלימות של גדולים נגד קטנים. וזה ביטוי של חוסר יחס, שאם אתה לא בכיתה שלי, או לא בשכבה שלי, אני יכול לעשות לך מה שאני רוצה.

וברגע שילדים מכיתה ה' נכנסים לכיתה ג' הם כבר מכירים אותם, מתקשרים אליהם ומבינים אותם יותר – אחר כך הרבה יותר קשה להתעלל בהם. אתה כמו מפתח בהם בחזרה את השריר של האמפתיה, של ההתקרבות, את היכולת להתחבר אחד לשני - כנגד הרצון שעולה בנו כל הזמן, כנגד הדחף התוקפני שאנחנו מכירים אותו מימי קדם.

אנחנו חייבים לאמן את השריר הזה. זה כמו שאנחנו הולכים לחדר כושר כדי לפצות על הפעילות הספורטיבית שחסרה לנו מאז שאנחנו לא צריכים ללכת ברגל לעבודה. באותו אופן אנחנו פוגשים היום פחות אחד את השני ופחות נדרשים לעשות דברים ביחד, אז אנחנו צריכים לאמן אותם בבית ספר. לפחות שם הילדים בקבוצה.