מאמרים וטורים

מעטים מול רבים

משפחת בר – אור איתן!

חנוכה בפתח ואיתו מגיעים הרהורים על מצבנו. כל הפתרונות הרציונאליים אזלו, אז פנינו למועצת הילדים להחליט איך מצילים את המצב

ארוחה משפחתית, כולנו צוחקים, מדברים על תוכניות לחנוכה המתקרבת. קולות אמבולנס ברקע מפסיקים את הצחוק. כולי מתכווצת, כל רעש מזכיר לנו את קולות "צבע אדום". קולות הניצחון מהרחוב הפלסטיני מההצבעה באו"ם לא מוסיפים לביטחון הרעוע שלנו.

קרבת החג גורמת לי להרהר. אנחנו חוגגים את ניצחון מעטים מול רבים. היום אנחנו, עם ישראל, ניצבים שוב מעטים מול רבים במאבק שלנו. אך נראה לי שהמאבק האמיתי הוא לא נגד אנטישמיות וטילים. מהו המאבק האמיתי שלנו היום והאם נצליח לשחזר את ההצלחה?

המשפחה שלנו רגילה לפתור את הבעיות יחד, אז אני מפנה את השאלה לילדים. תשאלו אותי איך ילדים יפתרו בעיה שזוכי פרס נובל לא הצליחו? אני רואה שכל הפתרונות האינדיווידואליים לא עוזרים, כל הדברים הרציונאליים בחיים שלנו קורסים ואנחנו ממש זקוקים לנס. נס הוא לא הגיוני, לא ברור, הנס הזה יכול להיוולד במוחם של הילדים שעדיין לא נדבק במחלת הרציונאליות והאינדיווידואליות שלנו, הם עדיין מוכנים לנסות להדליק מפך אחד של שמן נרות לשמונה ימים.

בחזרה לשולחן העגול...

בואו נחזור לדיון המשפחתי שלנו ונראה מה ייוולד במוחם של הדור הבא.

שחר, הבן הגדול שלי, אמר "המאבק האמיתי הוא בתוכנו. את זוכרת במלחמה כמה כולם דאגו לנו, כמה כולם הזמינו אותנו לבוא, האכילו אותנו, הלבישו אותנו בבגדים שלהם. למה אנחנו מסוגלים ליחסים של דאגה הדדית רק במלחמה? זהו המאבק שלנו לשנות את היחסים בינינו. לשנות את השנאה בליבנו לאהבה".

"כמו שאת אוהבת אותנו", הוסיף נתי, הג'ינג'י האמצעי, "אז גם כשאנחנו הכי שובבים, את קצת צועקת ואחר כך באה לנשק. אנחנו הרי עם אחד, כמו אחים, לא?".

"אתם הרי אחים ואתם שונאים זה את זה, רבים ללא הפסקה, מציקים אחד לשני, אז איך כל העם יוכל לאהוב?", שאלתי בדאגה.

"אמא, אנחנו לא שונאים, אנחנו אוהבים זה את זה", אמר אוריין, הקטן החכם "שחר ונתי תמיד מציקים לי ומפחידים אותי ומאוד אוהבים שאני בוכה, אך אני עדיין אוהב אותם, ואני יודע שגם הם אוהבים אותי, נכון?".

נשיקות על שתי לחייו היו לו לתשובה. המבט בעיניים שלהם הראה שזה לא משחק, הם באמת מאוד אוהבים אותו והוא אותם.

"איך אתה ממשיך לאהוב אותם למרות היחס שלהם אליך?" שאלתי.

"אני מאמין וגם יודע שביחד אנחנו נצליח לעשות הרבה יותר דברים ובצורה הרבה יותר טובה. אם נשנא – ניפרד, אין לנו כוח בכלל, וביחד יש יותר כוח".

"אמא, תסתכלי" קרא לי הג'ינג'י, הוא פתח קופסת נרות חנוכה והדליק נר אחד. "זה השמש, יש לו אור קטן. הוא בקושי מאיר, תראי". הוא מילא את החנוכייה בנרות והדליק עם השמש את כולם. "תראי עכשיו כמה הנרות מאירים את החדר, יש ממש הרבה אור. חנוכה הוא חג של אור, הוא מלמד אותנו שכל אחד הוא רק אור קטן וביחד אנחנו אור מאוד חזק".

"נתי אתה ממש גאון" צעק הבכור, "זהו נס החנוכה שלנו, להתאחד יחד ולהראות לכל העולם שהכוח הוא כאשר כולם ביחד, באהבה ובחיבור".

"כל אחד הוא נר קטן" התערב בשיחה בעלי, "וכולנו אור איתן".

באמת היוונים היו רבים וחזקים וכל האימפריה הייתה נגד המכבים, אבל המכבים המועטים ניצחו. דווקא מפני שהיה בהם כוח החיבור. בגלל שהצליחו להתחבר הם ניצחו את הרבים.

הרגשת תקווה מילאה את ליבי, אנחנו יכולים להצליח להתאחד. עשינו זאת לא פעם תחת איומים. נוכל לשחזר את ההצלחה גם בשגרה. הניצוצות הקטנים האלה שנדלקו בלב של כל אחד במלחמה האחרונה יכולות להפוך לשלהבת שתכלה את השנאה הגדולה שבעולם, זה יהיה הניצחון מעטים מול רבים, זה יהיה נס החנוכה שלנו.

• מאת: טניה בר