מאמרים וטורים

אופוריה

יום שני. נוסעת עם בתי בבוקר לגן. בדרך אנחנו מדברות על מה שאנחנו רואות- עצים, אנשים, מכוניות, צורות, והנה פתאום אני מוצאת את עצמי מחפשת תשובה נוכח שאלתה של הקטנה "אמא מה זה?" כשהיא רואה פרסומת ענק של שלושה בני נוער, כשהאמצעי בהם אוחז אקדח ומכוון אותו אלינו. אני מוצאת את עצמי מנסה להסיח את דעתה, מתחמקת מתשובה. נראה לי שגיל 3 זה קטן מדי להסביר לה על איך שאקדח הורג אנשים.

זה דבר אחד ליצור כזו סדרת טלוויזיה ולטעון שהיא מוגבלת מגיל 18 (בהנחה ובתקווה שהורים יוכלו לאכוף את זה בביתם), לאנשים שבחרו להשתמש בשירותי הכבלים. זה מרחיק לכת הרבה יותר, חצוף, דוחה ומזעזע לתקוע לי שלט כזה בכל 100 מטר ברחובות מול העיניים, לכל מי שלא בחר בכך. זה נורא גם לשדר פרומו כזה, שגם מי שאינו בן 18 יכול לראות הצצות לזוועות כמו מין סתמי, אלימות, ריקנות ורדידות בדקה קצרה, וגם אם אינו מבין, המבטים והפריימים הקצרים מחלחלים לתת מודע ונותנים לגיטימציה, מאפשרים להכיר.

בתשובה הרשמית של הוט לפנייתי על שלט החוצות, טוענים כי "התוכנית שמה זרקור על תופעות כואבות בחברה הישראלית בקרב בני נוער ומטרתה לעורר מודעות". אני מבינה את הצורך להוציא אותנו מאופוריה. אני מבינה את הצורך לעשות טלוויזיה וקולנוע איכותיים. ואני יותר מכל מבינה את הצורך לחדש, לגרות, לזעזע, ללכת הכי רחוק שרק אפשר בשם המכירות. לא מן הנמנע שצרכנים אפילו יעברו חברת כבלים, דווקא בשביל לראות תוכן שכזה.

כולנו שותפים לרצח

רבות דובר על כך שהתקשורת היא בין "משקפת מציאות" לבין "יוצרת מציאות". אין ספק שהתקשורת שמה תחת אור הזרקורים נושאים בוערים או כאלו שהיא רוצה להעלות לסדר היום. וכאן היא גם נכשלת ונכנסת למעגל האינסופי שמחמיר את הבעיה, נותן לגיטמציה מתוך הדה- לגיטימציה. הופך את התוכן המזעזע לכזה שנכיר אותו, לכזה שיהיה קביל בעינינו, הופך אותנו לקהי חושים ומחכים לריגוש הבא.

אנחנו חיים באופוריה. כולם כבר מכירים את האמירה השחוקה "אחר כך מתפלאים שיש אלימות". שלט החוצות לסדרה הזו, והסדרה בעצמה, הם טיפה בים של תכנים שמחנכים לאותם ערכים שלא היינו רוצים לראות אצל ילדינו, שכנינו. בחודש שעבר זו הייתה פרסומת לסרט חדש של בראד פיט נדמה לי מחזיק ברובה ויורה באנשים, בשלטי החוצות הדיגיטליים.

המציאות בקרב בני נוער, וכנראה שלא רק אצלם, אכן קשה ביום יום. מזמן איבדנו את היכולת להסתכל בעיניים, לתקשר לעומק, ליצור קשר חם ואוהב, להבין את התלות שיש בינינו כאנשים בחברה. אנחנו מעדיפים מנצחים בתחרות, מלכים לרגע, חזקים, פה ושם מתהדרים במחשבות על המסכנים, ובה בעת שמחים שאיננו במצבם.

מי שחושב שאני מגזימה, שיסתכל על התכנים בטלוויזיה שעיקרה תוכניות ריאליטי ופה ושם תחקיר על "איך דופקים אותנו". בדפי החדשות מסתובבים דפים עם תמונות קשות ואמיתיות על רצח, תאונות, גופות מוטלות ומדממות. זה לא משנה אם זה חמאס הרוצח או אנחנו את עצמנו בתאונת דרכים. כוח ההרס האמיתי יושב בינינו, ביחס בינינו, במסרים שאנחנו בוחרים לקדש ולשים בחזית. תקשורת משקפת מציאות כבר אמרנו?

תקשורת בונה מציאות אחרת

בהוט הופתעו לשמוע שאיני דתיה. כאילו רק לדתיים שמורה הזכות להגביל את התכנים אותם רואים ילדיהם בשלטי חוצות. יש לי חדשות בשבילכם: אני רוצה לחנך את הילדות שלי למסרים חיוביים, של כבוד ושל עזרה הדדית ללא תחרות, ואני לא יכולה לעשות את זה ללא תמיכת התקשורת. אני בוררת בפינצטה מה הקטנה- הגדולה שלי תראה. אני בוררת את המקומות אליהם אנחנו מגיעות. אחריות החינוך היא עלי.  ועדיין- אי אפשר ואני גם לא רוצה "לכלוא" אותה בגטו משלנו. היא חלק מהחברה.

הייתי רוצה שאוכל לאפשר לבתי תכנים יותר ראויים, תכנים שיתמכו בערכים שאני רוצה להקנות לה, ושכל כך חסרים בסביבתנו. הייתי רוצה לראות סדרת דרמה אמיתית וטובה על אנשים שמנסים בכל כוחם להפוך את סביבתם למקום טוב יותר, וגם מצליחים בכך. הייתי רוצה לראות תוכנית ריאליטי, על אנשים שמנסים להרים פרוייקט חברתי ביחד, או אנשים שהתגברו על הדבר הרע והקשה מכל- לעלות על מישהו אחר, לדרוס אותו, להשפיל. הייתי רוצה לראות פחות תוכניות של "מנצח אחד" ויותר תוכניות של "ביחד".

ויש כותבים ויוצרים כל כך מוכשרים כאן בארץ. גם בני נוער. תחשבו מה היה קורה בחברה שלנו אם אותה האנרגיה שמנותבת לרייטינג ולריגושים מזעזעים הייתה מנותבת למקום של יצירת תכנים נעימים, שמכבדים אותנו ואת היוצרים שלהם. איך זה היה מתחיל לחלחל אל התת מודע, בונה ויוצר מציאות אחרת בינינו.

אז הנה הכפפה, השאלה מי מוכן לקחת אחריות על החברה הזאת ולהרים אותה?

• מאת: מזי הכט
• צילום: אולגה אוטקין