מאמרים וטורים

למה רק בזמן מלחמה?

טניה בר, אימא לשלושה, תושבת אשקלון שואלת איך נוכל לפתוח את דלתות לבנו זה לזה ביומיום ולא רק  בעתות מלחמה

שמי טניה בר, אימא לשלושה, גרה באשקלון. ברחתי לחברים במרכז וכרגע אני יושבת בפארק הגדול בפתח תקווה, שקט ושלווה סביבי רק קולות צחוק ושמחה של ילדים. אני גולשת בפייסבוק ורואה עד כמה כולם מחבקים ומחזקים את תושבי הדרום. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו במצב מלחמה שכזה. האזעקות הפכו לעניין שבשגרה, אבל הפעם זה בהחלט אחרת.

אני ממש מודה לכם, אני מרגישה תמיכה כנה מכולכם. ההרגשה שכולנו יחד ממלאת בביטחון. מפתיע שדווקא ברגעים של פחד ואיום, פתאום צומחת הרגשה שאתה לא לבד, שכולנו באותה הסירה. אבל למה רק בזמנים כאלה אנו מרגישים ביחד - ללא תחמנות, ללא ניצול, ללא שנאת חינם? הייתי רוצה שתחבקו אותי ביומיום ולא רק כשהבית שלי מופגז. הייתי רוצה שנפתח את דלתות לבנו זה לזה ולא רק את דלתות ביתנו.

הבוקר כשהאזעקות צפרו ברקע, הילדים שאלו אותי בחרדה "אימא מתי זה ייגמר?". "זה תלוי בנו", עניתי "ביכולת שלנו להתלכד כמשפחה אחת גדולה, להתחבק באמת מבפנים, לבנות כיפת ערבות שתגן עלינו. וזה תלוי בכולנו. גם בך וגם בי".