מאמרים וטורים

עוטף באהבה – פעילויות למשפחות הדרום

שוב מתיחות בדרום, לא פשוט לחיות ככה בפחד, אנחנו מנסים להבין. דניאלה גרץ תושבת באר שבע, חולקת רגשות ושתי פעילויות משפחתיות שעוזרות לה להתמודד עם תחושת אי הוודאות

• דניאלה גרץ – אימא לאחד ועוד אחד בדרך. מוסיקאית.

מסוקים מעל הראש 24 שעות. בחדשות רק מספרים שאין בשורות טובות. ובכל פעם שיש אזעקה זה משהו שאי אפשר להתרגל אליו. הנשימה משתנה, הדיבור נעלם, השקט מתוח. מקימה את התינוקי מהמיטה המשותפת. בלי בכי הוא פשוט מסכים למה שקורה. חייבים להישאר רגועים. בזכות הילדים, בזכות המשפחה, בזכות החברים, בזכות השמחה. בזכות שיש תקווה למשהו טוב יותר מהרגלים של מלחמה, פחד, ייאוש, שנאה,חוסר סבלנות, חוסר אמונה. כי יודעים עמוק בלב שיש משהו אחר, שיש מציאות אחרת אם רק נרצה.

אז נשארים בבית, שומעים שירים שמחים, אוכלים טעים ביחד, מדברים, כותבים, קוראים, משחקים, ממציאים, עוצמים עיניים ונרדמים.

יוצאים לטייל כשנעשה נעים כי אי אפשר להתרגל להיות משותקים כל היום. אי אפשר לתת לפחד לנטרל אותנו מלרצות חיים אחרים. חיים של שקט שנוכל ביחד להעביר בשורות טובות. לכוון לאהבה. כי אין משהו אחר.

רק, אבל רק דרך אהבה נוכל לפתור הכל. וכל דבר אחר שתגידו לכל אימא, לא ישכנע.

משתפת איתכם שני משחקים שאנחנו אוהבים במיוחד ועוזרים לנו להתמודד עם המצב.

1) אתה לא לבד

מניחים שני מזרונים על הרצפה, אחד המשתתפים עומד באמצע, שאר המשתתפים עומדים מסביבו כתף נושקת לכתף והידיים מושטות לפנים ומוכנות לקלוט אותו כשיפיל עצמו לאחור.

מחליטים מי יקלוט את המשתתף שבמרכז (רצוי שזה יהיה אחד המבוגרים). מעבירים בעדינות את ה"נשען" מיד ליד בין המשתתפים. (כדאי לחזור על התרגיל לפחות פעמיים עם כל משתתף).

 אחר כך יושבים במעגל ומדברים:

הפחד מהנפילה הלך ופחת מפעם לפעם? אם כן, למה? הרגשתם שאתם יכולים לבטוח בתופסים?

מה למדתם על התמודדות עם פחד בכלל? הרגשתם שיש מי ששומר עליכם? מה זה גרם לכם להרגיש?

היינו רוצים להרגיש ככה עם כל ילד ומבוגר? איך נוכל לתת ביטחון כזה לכולם? אילו יחסים צריכים להיות בינינו כדי להגיע לזה? מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו כדי להגיע לזה?

2) להרכיב יחד בחושך

מכינים מראש, פאזל שמותאם לרמת המשתתפים, חדר חשוך או כיסויי עיניים למשתתפים.

מחלקים את חלקי הפאזל בין המשתתפים (לגילאי 5 - חלק אחד לכל ילד, לגילאי 7 ומעלה - מספר חלקים לכל ילד).

נכנסים לחדר, מתיישבים במעגל, ומכבים את האור או מכסים את העיניים (תלוי בגיל הילדים). המשימה היא להרכיב את הפאזל למרות שלא רואים את המשתתפים ואת החלקים.

אם נבחרה האפשרות של חדר מואר עם עיניים מכוסות, מגדירים מראש 4-2 תצפיתנים שלא ישתתפו במשימה באופן פעיל, ובסיום המשימה יתארו מה התרחש במהלכה.

 אם הקבוצה מתקשה לבצע את המשימה, על ההורה לעצור ולכוון על ידי שאלות: מה הסיבה שזה לא מצליח לדעתכם? האם זה רק בגלל היעדר האור? מה אנחנו יכולים לעשות כדי להצליח? איך אני יכול לדעת איזה חלק יש לי? האם עלינו לפעול על פי שיטה מסוימת? איך אנחנו יכולים להיות מתואמים בינינו?

לאחר שהקבוצה בטוחה שסיימה את הפאזל, מדליקים את האור, בודקים האם המשימה הושלמה ולבסוף מדברים:

איך הרגשתם לאורך המשימה? ממה הכי נהניתם? היה קל יותר במשימה החשוכה מכיוון שהייתם יחד, או שהייתם מרגישים אותו הדבר אם הייתם לבדכם? איך תיאמתם ביניכם? מה ממה שלמדנו אפשר לקחת לכל משימה שנבצע בעתיד?