מאמרים וטורים

ובמקום הראשון סוכה מקרטון!

זוכרים שהתבקשתם בילדות להכין סוכה מקושטת מקרטון? מזי הכט זוכרת ומאירה לנו איך התחרותיות מאז קובעת את מעשינו גם היום, ומציעה גישה ללמד את הילדים להגיע ביחד לפתרון שמקובל על כולם, בלי להותיר כל כך הרבה "חללים" בדרך

• מזי הכט, אימא לשתיים, מתכנתת בחברת תקשורת, פעילה ב"תנועת הערבות".

כשהייתי בבית ספר יסודי, ערכו בבית הספר תחרות בניית סוכות מקרטון. כל ילד התבקש לעצב את הסוכה היפה שלו ולהביא אותה לתחרות. השקעתי, כמו שרק ילדה בת 7 יכולה להשקיע. כל כולי הייתי בזה. אמא עזרה. במשך כמה ימים גזרנו, קישטנו, הדבקנו, חתכנו. האמת, יצא לא רע.

ואז ראיתי את העבודות של חברותיי לכיתה. היו שם באמת כמה סוכות שלא הייתי שולחת אף בובה לשהות בהן, אבל היו לפחות שתיים שאני זוכרת שהיו ממש מושקעות ויפות. התאכזבתי. ידעתי שהמקום הראשון כבר לא שלי. מחשבות שונות עברו לי בראש, החל מלהרוס את העבודה המדהימה של חברתי הטובה ביותר ועד פשוט ללכת הביתה עכשיו, עם הסוכה שלי. מזלי שהייתי פחדנית.

למה האחרונים תמיד בסוף?

כמה חוויות כאלו הילדים של היום חווים בבית הספר? לא מעט. כמה חוויות כאלו אנחנו חווים כמבוגרים ביום יום? בעין ביקורתית- כל הזמן.

נכון, מצד אחד, חשוב ללמוד להפסיד בכבוד, והתחרות מקדמת ומעוררת מוטיביציה. אבל מהצד השני היא מותירה כל כך הרבה מאוכזבים, הרבה יותר מאלה שיוצאים שמחים בתום התחרות. ומבחינת המפסיד, המסר שהוא מפנים בדלת האחורית הוא: "הצלחה היא תמיד על חשבון אחרים - אין מקום לשניים על דוכן המנצחים".

ואיך זה ממשיך? אנחנו גדלים ומתמודדים על מקום עבודה, על בן/ בת זוג, על לימודים אקדמאיים, ופתאום כל אחד שנקרה בדרכנו אל המטרה הופך לאויב. יהיו כאלו שיברחו, יהיו כאלו שינסו בכל כוחם וירמסו את כל שבדרכם, ורק יחידי סגולה ישחקו משחק הוגן.

ולמרות זאת אני בטוחה שאתם עדיין שואלים "מה רע?! שיצאו 'פייטרים'. בטבע החזק שורד, לא ככה?" אז זהו שלא. לפחות לא מאז שהפכנו לחברה שבה כל אחד קשור לשני ותלוי בשני (איך אומרים בצבא? "או שתהיו תלויים זה בזה, או שתהיו תלויים זה לצד זה..." אני מעדיפה את האפשרות הראשונה). לכן אני חושבת שהיום היתה מקדמת אותנו הרבה יותר הגישה של– "מתחברים – מצליחים, לא מתחברים – לא מצליחים". וזה לא בגלל שככה יותר נחמד כמו ששר לואי ארמסטרונג המהולל- "What a wonderful world". אלא כי זה פשוט הכרח המציאות. הטבע דורש את זה מכל עבר. אני כבר מזמן מרגישה שבלעדי האדם בעולם הכל היה זורם פה בהרמוניה. ומהרגע שהגענו לכאן – רק בלאגן. למה זה ככה? התשובה קצרה אבל הכרחית. חיבור בינינו. גם אם זה לא לרוחנו.

אז מה, לבטל את התחרות? ממש לא

אי אפשר לבטל את היצר התחרותי. הוא בכל זאת מקדם אותנו. רק אם היינו יכולים לתעל אותו- זה היה עדיף. במקום לנצח את כולם המטרה צריכה להיות לנצח עם כולם.  ללמוד וללמד שהאתגר שלנו משותף. שהתחרות היא קבוצתית. היא יכולה להיות נגד הזמן, או נגד הישג קבוצתי קודם. והבונוס- כמה שמשתפים פעולה יותר, ככה מצליחים יותר.

היום למשל, הייתי שמחה להשתתף בפעילות אחרת לקראת סוכות בבית הספר שלי. תארו לכם שהמורה הייתה מבקשת מאיתנו לבנות עיר של סוכות, שתצטרף לערי סוכות אחרות בכיתות אחרות, וכך כולם בונים מן ארץ של סוכות. ואז היו מחלקים אותנו לצוותים. אלה שבונים את השלד, ואלה ששמים את הסכך, אלה שמקשטים ואלה שמרהטים. וכך היינו מרגישים על בשרנו את התלות הדדית והצורך בהשלמה בינינו.

אז נכון, בכל זאת כשיש אנשים שעובדים יחד, בטוח שהיו עפים "ניצוצות", ולא רק מהמסמרים... אבל היינו לומדים "על הדרך" לברר את הקשר בינינו, לעבוד יחד ולבנות גם קשר מסוג אחר, ולאט בטוח היינו לומדים איך להתנהג ביחד ולהשלים אחד את השני.
יש הרבה אפשרויות לפעילויות כאלו. אנחנו רק צריכים כהורים, כמורים וכאנשים להיות מכוונים לגישה הזו, שתכין אותנו לחיים כבוגרים בחברה בה כולם קשורים לכולם, כי החיבור בינינו הוא צו השעה.