?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

מאמרים וטורים

איך מסבירים לילד מהי סליחה?

20120813 112123 new

 

יום שישי הוא יום הכי מאוחד בשבוע, זה יום שאני בבית כשילדים חוזרים מבית הספר. הם מחכים לו כל השבוע. רצים בשמחה ועוד מהשער צועקים לי "אמא, הגענו!" אך היום הכניסה לבית הייתה שקטה ועצובה.

  • טניה בר, אימא לשלושה, מנהלת שיווק השקעות, בעלת תואר שני במנהל עסקים ופעילה ב"תנועת הערבות".

מה קרה שאלתי? "נתי פגע באוריין, אימא", מהרו להסביר הבכור. התיישבתי איתם על הספה כדי לשמוע את הסיפור העצוב. "הוא לקח לי את הקלמר" – סיפר הקטן עם דמעות בעיניים – "אני לא עשיתי לו כלום, הוא פשוט חטף אותו התחיל לזרוק באוויר. למה הוא עשה לי את זה?"

התגובה האוטומטית שלי הייתה להתעצבן על הסנדוויץ' למה הוא מציק לאחיו הקטן, למזלי עצרתי את עצמי בזמן.

"בואו ננסה להירגע. נאכל ביחד ונדבר על מה שקרה", הצעתי להם. "כמו שולחן עגול, אימא?" הם שאלו כמעט ביחד – "כן, רוצים?". שלושת "המוסקטרים" שלי הניעו את ראשם בהסכמה.

בן רגע, ובעזרת שלושת הזאטוטים יחד, השולחן היה ערוך וכולנו ישבנו מסביבו. לפני שהתחלנו את הדיון הזכרנו אחד לשני מה הם הכללים: לשמור בדיון על יחס חם ואוהב, לכל דעה יש מקום, וכל אחד תורם את דעתו לדיון. לא מתפרצים מקשיבים למי שמדבר, מה שחשוב הוא דיון משותף ולא דעה אישית.

התחלנו את הדיון עם ניסיון לברר מה גרם לאח גדול להציק לאח קטן. וזה לא היה פשוט, התגובה הראשונה: "אני לא ממש יודע, בסופו של דבר אני די אוהב אותו". לאט לאט הדיון התחמם ולא שמנו לב איך עבר הזמן. לאחר רבע שעה הבנו שיש כמה וכמה גורמים: קנאה על הקטן שמקבל "הנחות" בעבודות משותפות, והניסיון הבלתי פוסק שלו להתחמק כמעט מהשתתפות בעבודות הבית. הבנו שיש כאן גם לא מעט הנאה בלהרגיש עליון כלפיו, להציק לו ולראות איך הוא סובל.

בעיקר הגענו למסקנה שאת ההתנהגות המתגרה ספגנו במידה כזו או אחרת מהסביבה שנותנת לנו כאלה דוגמאות: אם אלה החברים בבית הספר, תוכניות הטלוויזיה או התנהגות של אנשים ברחוב ומה לעשות גם ההורים תורמים לעיתים בדרכם הצעקנית לפתרון הבעיות ביניהם.

אהבתי מאוד איך הגדול הסיט את הדיון כדי לנסות להבין את הצד השני ולסלוח – "ברור שלכולנו יש חלק באווירה בינינו, וכמו שאחי מעצבן אותי אני מעצבן אותו, אבל מה יקרה אם לא נסלח?"

"אם אנחנו מדברים ומבינים אחד את השני אז אנחנו יכולים לסלוח" – צחקק המנומש האמצעי עם חיוך רחב. והקטן הוסיף בפנים רציניות "אם לא נבין ולא נסלח נאבד חבר".

הרגשתי ממש גאווה שהצלחתי לגדל ילדים כאלה, התשובות שלהם היו מכבדות כל מבוגר. אך המילים היפות לא משנות את מצב "אז מה עושים? איך משנים את המצב?", שאלתי בדאגה.

השאלה עוררה דיון סוער עד כדי כך שהייתי צריכה לא פעם להזכיר את הכללים שלנו להקשיב ולא לדבר ביחד.

לא אלאה אתכם בכל הדיון, אבל בסופו של דבר סיכמנו שכולנו עוזרים אחד לשני לשמור על אווירה אוהבת בבית, כשמישהו מתחיל להציק לשני, השלישי מזכיר לו את הסיכום, וזה חל גם על ההורים. מסמנים על הלוח עם סמיילי כל יום שעובר "בשלום" ואם מצליחים לשמור על שבוע "ללא אלימות" הולכים ביחד לסרט.

הסבלנות שלי השתלמה לא רק שהצלחנו להרגיע את רוחות בלי צעקות והרצאות מצידי, הצלחנו להבין ולסלוח. בתהליך שעברנו ביחד למדנו להכיר את מהות היחסים בינינו.

קמנו מהשולחן משפחה מחוברת ומאושרת "עכשיו אתה סולח לאחיך?" שאלתי את הקטן. הוא הסתכל עלי עם עיניים מלאות דמעות וחיבק אותו חיבוק חזק חזק.

קיבלתי מהילדים שלי שיעור לחיים, שיעור שלימד אותי שבקשת הסליחה היא ביטוי פנימי שמגיע מתוך רצון מיוחד לקשר ולחיבור.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך