?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

מאמרים וטורים

מתחברים למען הילדים

IMG 0130 new
השנה כל כך חשוב שנשחזר את הקשר בינינו. אם לא בשבילנו, אז לפחות בשביל הילדים

  • מאת: ניב נבון - מנהל תוכן חינוך


"ערב טוב, אני זקוק לשני מתנדבים", כך אני מתחיל את המפגש הראשון בהכשרה המשותפת להורים ולמורים בבית הספר שבו אני מייעץ. ניגשים אלי גבר ואישה בסביבות גיל 40. "תודה. ראשית, קודו בבקשה קידה זה לזו". הם קדו בכל הרצינות.

"המשימה שלכם פשוטה: עליכם לדרוך כמה שיותר מהר זה על רגלו של זו. מובן? קדימה, התחילו!" קראתי והכיתי בעוצמה בגונג.

שני המשתתפים החלו בריקוד אירי פרוע, כשהם מניפים את רגליהם אל על במטרה לדרוך בכל הכוח על רגלו של האחר. הקהל שנחלק לשניים עודד אותם במלוא המרץ. חולפת דקה, ושני המתמודדים לא מצליחים להשלים את המשימה. "מה איתם?" שאלתי את הקהל, "למה הם לא מצליחים?".

חברה מהקהל צעקה פתאום: "אסתר, פשוט תדרכי לו על הרגל ותני לו לדרוך לך על הרגל השנייה".

המשתתפים הביטו זה בזה בחשדנות. בתום התמהמהות קלה, שמו בעדינות רגל על רגל ועוד רגל על רגל, ו – גונג – המשחק נגמר.

אחרי שנרגעו קצת הרוחות וכולם חזרו למקומותיהם שאלתי "מה ראינו פה?"

"מאבקי כוחות, תחרותיות, אגו", נזרקו תשובות לאוויר.

"האמת שאני מופתעת מעצמי" אמרה המורה שהשתתפה בהפעלה, "לא חשבתי שבכזו קלות, אגרר למאבק תחרותי כזה. אבל הדחף לנצח והאווירה שנוצרה לא השאירו לי ברירה".

"איבדנו את הקשר בינינו"

זו ההבנה הראשונה שאנחנו – צוות חינוכי מקצועי של "תנועת הערבות" – עובדים עליה בכל פעם שאנחנו מתחילים תהליך של ייעוץ וליווי עם בית ספר.

"פעם, לפני כמה עשרות שנים ההורים שלנו חיו בקהילה, וחלק מהם היה לוקח על עצמו את תפקיד המלמד, המורה, והיה מחנך את ילדי הקהילה בשותפות מלאה עם ההורים. הוא בעצמו היה הורה ונבחר על ידי חבריו מהקהילה לשם זה. הוא מילא את תפקידו מתוך דאגה לקהילה, לערכיה ולדור הצעיר. אבל אז המערכת גדלה, והקשר בין ההורים למורים הלך והיטשטש. ביניהם נכנסה מערכת עם מיצ"בים וציונים ומפקחים ומשרדים – ומצד שני להורים נכנסו עבודה ועיסוקים, ואין זמן... ופתאום כבר לא ברור שאנחנו, המורים וההורים, משלימים זה את זה לכדי סביבה חינוכית אחת."

מצד אחד זה כל כך מובן שאם רק נשתף פעולה נוכל לשפר לאין ערוך את חינוך ילדינו. אבל מצד שני אנחנו כל כך לא מורגלים לזה ונראה לנו שיש הרבה מגבלות בדרך לשם.

אבל מה עם הילדים?! הרי הם אלה שסובלים מחוסר היכולת שלנו לעבוד ביחד לטובתם.

מתחברים למען הילדים

זה לא קורה ביום אחד, נדרש כאן תהליך של הכשרה ודיונים משותפים, אבל לבסוף אנחנו מצליחים לגבש מטרה ברורה ומוסכמת על ההורים והמורים. "חינוך הילדים צריך לשים דגש על ערכים של קשר, שיתוף פעולה וערבות הדדית", אנחנו מסכמים. אז גם מובן הצורך במתן דוגמה אישית מצד כל הצדדים.

ברובד המעשי יש שלושה שלבים עיקריים שאנחנו עוברים כדי ליצור את רוח הגיבוש, החיבור והצוות:

  1. ראשית המורים חייבים לעבור תהליך העצמה קבוצתי שבו הם לומדים לפעול כצוות מגובש ולהעביר את הרוח של החיבור ושיתוף הפעולה לילדים.

  2. בניית הילדים כצוות – הניסיון מראה שכבר אחרי שבוע שבו המורים פועלים כצוות ומנחילים ערכים של קבוצה וערבות הדדית בכיתה, ההורים מרגישים שמשהו טוב קורה עם הילדים שלהם ואז הם מקבלים חשק להבין מה התחדש פה.

  3.  הכשרה להורים – ההורים מבינים שהם בעצמם צריכים לשמש דוגמה אישית בבית ולהשלים את הסביבה החינוכית, ולכן בעצמם דורשים הכשרה, שבעזרתה יוכלו להשלים את האקלים הבית ספרי החדש גם בביתם.


כולם יוצאים נשכרים כשמחנכים לחיבור

כשאנחנו ממירים את המאבק המורי-הורי למאבק משותף על חינוך הילדים, הלחצים המיותרים יורדים וכולם הופכים להיות שותפים מלאים בעלי מטרה אחת – חינוך הילדים. ההורים מקבלים מרחב למעורבות בחינוך ילדיהם מתוך אמון מלא במורים. המורים מקבלים שותפים מלאים ומוכשרים, שרותמים את כל מה שיש להם לטובת החינוך. ומה עם הילדים? הילדים מקבלים כיתה עם אקלים של רוגע, חיבור, נעימות ושיתוף פעולה, אוירה שממשיכה גם בבית, וזה שמאפשר להם להתרכז באמת בלימודים מתוך חדווה וסקרנות.

  • מאמר זה לקוח מתוך "עיתון הערבות". לקריאת העיתון המלא לחצו כאן

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך