?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

מאמרים וטורים

מורה לחיים

 זה קרה ביום הראשון שלי בתיכון, בגיל 12 וחודשיים. הבנתי מה אני רוצה להיות כשאגדל.

כהרגלי, הגעתי מוקדם ותפסתי מקום בשורה האחרונה. כמה רעש יכולים לעשות 35 ילדים, חשבתי לעצמי תוך סקירה מהירה של פרצופים שאת רובם הכרתי מהיסודי. פרצוף אחד התבלט במיוחד – פרצופו המיואש של המורה. לא היה לו שום סיכוי להשתלט על הבלגן הכללי. זה עצבן אותי. רציתי להיות במקום אחר.

המחשבות נשאו אותי למחנה הקיץ למדריכים צעירים בתנועה, שהייתי בו בחופש. היה הבדל עצום בין המחנה לבין הכיתה. למה?

אולי בגלל ששם היו רק עשרה ילדים בקבוצה, אולי בגלל שהמפגש נפתח בסיפור מרגש, ואולי בגלל שכולם באו עם אותה המטרה – להיות מדריכים.

שני ילדים התווכחו ביניהם למי שייך הכיסא, למרות שהיו שם עוד כיסאות פנויים. המורה העיף אותם החוצה. כשהם יצאו, השתרר בכיתה שקט מוזר, שרק הבליט עוד יותר את המחשבות הרועשות שלי. במחנה לא הוציאו אף אחד מהפעילות, אבל כשמישהו לא התנהג לפי הכללים, עצרנו את הפעילות ודיברנו על זה.

"שלום, אני המורה לגיאוגרפיה". נכנס לכיתה מורה כסוף שיער, נמוך ועצבני. מהשנייה שהוא נכנס, הבנתי שהוא לא רוצה להיות פה. זאת לא הפעם הראשונה שאני יושב בכיתה שבה המורה "מתמודד" עם התלמידים, כאילו אנחנו איזה טפיל לא רצוי, שצריך להיפטר ממנו. אני מאמין שהרגשתם ככה לא פעם. לא נעים, נכון?

הבנתי אותו, כי גם אני לא רציתי להיות שם.

נזכרתי בשי, המדריך שלי במחנה. נער חייכן ומצחיק מכיתה יא'. הוא דיבר איתנו בגובה העיניים ותמיד נתן לנו להרגיש שהוא יעשה הכול כדי שנבין. לילה אחד הוא לא הלך לישון כי הוא הרגיש שלא היה מוכן לפעילות שלמחרת. ובכלל, הרגשתי שאפשר לצחוק איתו, ממש כמו חבר.

שיעור אנגלית. המורה מנסה להשליט סדר בכיתה. המבטים שלי נודדים החוצה. מבעד לחלון ראיתי כמה נערים יושבים על הדשא במעגל, ומדברים. לא יודע על מה הם דיברו, אבל הם נראו מרותקים.

הפער בין הבחוץ לכיתה החזיר אותי למחנה.

שם ישבנו ולמדנו רק במעגל;כשווים. לא היה אפילו לוח, הנחנו בריסטול גדול במרכז המעגל ושרטטנו עליו. שי העלה נושאים לדיון, שאל שאלות והקשיב לתשובות שלנו. הוא לא הרים את הקול, ובטח לא איים. מדי פעם הוא התערב, כשהרגיש שהדיון סוטה.

התחלתי לחשוב: מה אני מרוויח מהלימודים בבית הספר? במחנה למדתי בתוך שבועיים את מה שלא ילמדו אותי כאן במשך שש שנים. מה בכלל אני עושה פה?

ריחמתי על עצמי, והרחמים התחלפו בהבנה. מישהו צריך לשנות את המצב, כי אף אחד לא מרוצה – לא המורים, לא התלמידים (ובטח שלא ההורים).

אבל מי?

אז החלטתי – אני אהיה מורה. כשאני אלמד, לא נלמד תאריכים ונוסחאות, אלא נלמד להקשיב אחד לשני;נשב יחד במעגל ונשוחח על נושאים שונים. לא רק על מה ש"צריך לדעת", אלא גם על מה שמעניין. נלמד על החיים, נצא יחד לטייל בכל מיני מקומות מעניינים. נלמד דרך משחקים.

אני רוצה שהילדים יגיעו לבית הספר כי כיף וטוב להם שם, ולא כי יש חוק חינוך חובה. זהו. החלטתי. אני יודע מה אני רוצה להיות כשאגדל...

מאת רוני בלצורקובסקי, 14, תלמידת תיכון

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך