מאמרים וטורים

משחק ילדים

באילו משחקים ילדינו משחקים? כיצד הם משפיעים עליהם? ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להפיק מהם את המרב?

משחק הוא כלי טיפולי מרכזי שבו אני משתמשת כדי לחולל שינוי פנימי בקרב המטופלים שלי, בוגרים וצעירים כאחד. לא בכדי תיאר ויניקוט, אחד הפסיכואנליטיקאים החשובים אחרי פרויד, את המשחק ככלי מרכזי בפיתוח תקשורת בין האדם לבין עצמו, ובינו לבין הזולת והחברה. בעולם שהופך מקושר יותר ויותר, היכולת לשתף פעולה היא נכס אישי וחברתי.

מניסיוני גיליתי שמשחק היא גם הדרך הטובה ביותר להטמיע בילדים רעיונות, גישות או התנהגויות. לכן קיימת חשיבות אדירה בבחירת המשחקים, שכן דרכם מעוצבת תפיסת עולמם של הילדים.

מה ילדינו לומדים מהמשחקים?

כדי לעמוד על טיבו של משחק מסוים, אני משתמשת במודל שלוש השאלות:

מה המשחק מלמד את הילד על העולם?מה המשחק מלמד את הילד על עצמו?מה המשחק מלמד את הילד על אחרים?

ניקח את משחק המונופול הידוע (או בשמו העדכני "עושים כסף") כדוגמה.

1. מה המשחק מלמד את הילד על העולם?

שהעולם מחולק למדינות ולחלקים שונים. למרות השוני, כולם שייכים לאותו עולם (נמצאים על אותו לוח), שהתנהלותו מוכתבת על ידי חוק אחד – החזק שולט על החלשים! כולם אמנם מתחילים עם "רכוש" שווה, אך כדי לנצח, עליך לרושש את האחרים, והכי מהר שאפשר. כלומר, חברה שבה "אדם לאדם זאב". כדי לשרוד הפרט צריך להגן על עצמו ולהשקיע בכך עוד ועוד אמצעים!

2. מה המשחק מלמד את הילד על עצמו?

עד כמה הוא אוהב לנצח, עד כמה קשה להפסיד, ומהי מהותה של תחרות ובדידות, כי אלה התחושות שהמשחק מייצר.

3. מה המשחק מלמד את הילד על האחרים?

בעיקר שהם נגדך, ושעליך לנצח אותם. אחרת, תפסיד.

לצערי, כמעט כל המשחקים הנהוגים כיום מכילים מרכיב חזק של תחרות, וככאלה – השפעתם על ההתנהגות בעייתית. מחקרים מוכיחים כי לאחר שימוש במשחקי תחרות בגילאי הגן, רמת האלימות המילולית והפיזית עולה. אפילו מחקרים מתחום הספורט מדגימים כיצד תחרות ספורטיבית מחבלת ביחסים חברתיים.

בעולם גלובלי שבו כולנו תלויים זה בזה, חינוך להישגיות אינדיווידואלית הוא כמו ללמד את יד ימין להערים על יד שמאל. במקום לחנך לתחרות אישית, עלינו להעריך את השתדלות הילד להשתתף כחלק פעיל בקבוצה, לעזור לה ולפעול לשם הצלחה קבוצתית משותפת.

אך האם חינוך לשיתוף פעולה, לא יפגע בהכנת הילדים לחיים האמיתיים?

ההיפך הוא הנכון. בכל הארגונים המצליחים, בין אם בהיי-טק ובין אם ברפואה, העובדים המוצלחים ביותר הם בעלי היכולת הגבוהה לפעול בשיתופיות ולעבוד בצוות.

ומה לגבי הישגים?

הנתונים המחקריים הם חד משמעיים: ניתוח של 148 מחקרים במהלך למעלה מ-8 עשורים בקרב יותר מ-17,000 מתבגרים מ-11 מדינות שונות העלה, כי תוכניות חינוכיות שמערבות שיתוף פעולה על פני תחרות אישית, משפרות את הקשר החיובי בין ילדים וגם את רמת ההישגים.

וממה ייהנו הילדים, אם לא מהתחרות?

הקִרבה, השייכות והרגשת הביטחון ששורה בקרב קבוצה לאחר הישג משותף, חזקים בהרבה מכל ניצחון אישי. מדוע, אם כן, איננו ממציאים משחקים אחרים, שבהם ההישג הוא שיתוף? הרי זה הבסיס ליצירת קשר אינטימי וחברות אמיתית!

מתחרות אינדיווידואלית למשחק שיתופי

ניתן להמיר כל משחק תחרותי למשחק שיתופי אם ניצמד לשני החוקים הבאים:

1.      מ-אני ל-אנחנו – מטרת המשחק מושגת על ידי ניצחון משותף של כל המשתתפים.

2.      מתחרים במשהו חיצוני ולא במישהו – האתגר התחרותי יימדד כלפי זמן, תוצאה משותפת או כלפי הישג קודם של הקבוצה, ולא האחד כנגד השני.

דוגמה ליישום במודל המונופול.

1. מ-אני ל-אנחנו – המשתתפים הם חברים ב"מועצת חכמי העולם". מטרתם לנהל יחד את החיים על פני כדור הארץ (לוח המשחק), כך שלא יחסר לאף מדינה בתי מגורים, מערכת חינוך, מרפאות, מרכולים וכדומה. אסור לבנות מלונות במדינה כלשהי, לפני שיש בכל המדינות בעולם את ההכרחי לקיומן.

כל משתתף מגריל מדינה שעליה הוא אחראי (ייתכן שהוא אחראי על יותר ממדינה אחת). כאשר שחקן נכנס למדינה של שחקן אחר, הוא יכול לעזור לו לבנות אותה, ולקבל על כך את מדליית העזרה ההדדית מהבנק העולמי! אנו סופרים את כמות הסיבובים המשותפת, ולכן ככל שהשחקנים ירבו לשתף פעולה, כך יקטן מספר הסיבובים. אין מדליות אישיות, רק קבוצתיות.

2. מתחרים במשהו ולא במישהו – בסוף המשחק בודקים: לאיזו דרגה הגענו, כלומר, בכמה צעדים ועם כמה מדליות, והאם שיפרנו את השיא הקודם?

כמובן שניתן להרחיב ולהוסיף עוד חוקים ברוח הדברים.

מה למדנו?

כשיש מטרה משותפת, הדאגה לזולת היא כמו לדאוג לעצמי.

מה תרגלנו? שיתוף פעולה.

מה חווינו? אווירת ביטחון ואמון הדדי.

מי הרוויח? כולנו!