ידיעות ומחקרים

יומנה של מחנכת ביסודי: מכות וכדורי הרגעה

מורה בבית ספר נורמטיבי חשפה את מסכת מעשי האלימות שעמה היא נאלצת להתמודד, מצד ילדים בני 10. היא החליטה לא לשמור על שתיקה וגוללה את דבריה על הכאב הפיזי, על העלבונות הקשים ועל החרדות מההגעה לעבודה - שאילצו אותה לפנות לטיפול תרופתי.

"תנועת הערבות": בתגובה נביא את עיקרי הדברים מתוך מאמר מקצועי בנושא האלימות, מאת ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך והמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה:

גם פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, ראה באלימות תופעה טבעית ואוניברסלית, ושם במרכז תורתו את המאבק שהאדם מנהל נגד הדחפים האגרסיביים הטבעיים שלו.

הפסיכולוגיה של המחצית השנייה של המאה ה-20 ושל תחילת המאה ה-21 רואה באלימות התנהגות נלמדת ולא מוּלדת. ואכן, במהלך עשרות השנים האחרונות הופיעו מחקרים רבים שהצביעו על השפעתם השלילית של תוכניות טלוויזיה בעלות גוון אלים על ילדים. במחקרים אלה, המבוססים על תיאוריות של למידה, נטען שילדים מחקים את מה שהם רואים, במיוחד אם האדם האלים הוא גם ה"גיבור" המעורר הזדהות, ומאמצים לעצמם התנהגויות דומות.

אז מה עושים?

- ילדים לומדים ממה שהם רואים. עלינו לשמש להם דוגמה חיובית, גם בכביש וגם בתור בסופרמרקט - בהתנהגות אדיבה ובדיבור בנחת. יש לזכור: "דברי חכמים בנחת נשמעים". אם אנחנו מגיבים באלימות פיזית או מילולית למצבים מכעיסים ומתסכלים, מה נוכל לצפות מילדינו?

- יש להפעיל בקרה לגבי תוכני הטלוויזיה והסרטים שהילדים רואים. הורה טוב לא צריך להירתע מלהגיד לילד "לא". חשוב שהורה יסנן את מה שהילד רואה בטלוויזיה.

- ללמד ילדים משחקים המעודדים שיתוף פעולה (cooperation) לעומת תחרות (competition).

- יש לחנך את הילדים לגילוי אמפתיה - היכולת להרגיש את מה שהזולת מרגיש. את הכלל הזה ניתן למצוא בתלמוד: "דעלך סני, לחברך לא תעביד", כלומר, "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".

קישור להרחבה ועצות יישומיות נוספות

קישור למאמר המקורי