?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

ידיעות ומחקרים

צפו: איך בונים קבוצה בתוך הבית?

shutterstock 84704275 new

תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי במכון "אתוס", ולימור סופר פטמן, פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית בשיחה מרתקת ומלאת עצות

"מה זה קבוצה? קבוצה זו היכולת לדאוג לא רק לעצמי אלא גם לכל האנשים שמסביבי, או לפחות לדאוג שהם לא יינזקו ואז ההצלחה שלנו היא הצלחה משותפת".

 


ניב: תמיר, בוא ספר לנו קצת על הצורך בבניית קבוצה בתוך הבית וגם עצות מעשיות איך עושים את זה?

תמיר: היום בגלל שיש לנו פחות בחוץ, בגלל שאין לנו את השכונה, את המקומות שאליהם אני משתייך, ומכיוון שהאדם מקבל את המשמעות שלו דרך שייכות, זאת אומרת שאם אין לו שייכות אז הוא לא מוצא את עצמו, לכן צריך לקחת את זה יותר עלינו ולבנות קבוצה בתוך הבית.

בגדול אפשר לתמצת ולהגיד שלבנות קבוצה מורכב הרבה מחוויות משותפות ומטקסים. אז מה זה אומר?

1. לחזור הביתה בשעה סבירה

קודם כל ברמה הכי כללית זה אומר – כמה בכלל אנחנו מתראים? מדינת ישראל עברה בשנות התשעים מעבודה לעבודת יתר. אנחנו העובדים השניים בעולם אחרי היפנים. מי שנסע לשליחות בארה"ב לפני עשר שנים, ראה שהוא הולך הביתה והאמריקאים נשארים, היום זה ההפך. עכשיו, יש פער תהומי בין ההורה שחוזר הביתה בשעה שש בערב, להורה שחוזר בשעה תשע בערב. הורה שחוזר בשעה שש בערב הוא חלק מסדר היום של המשפחה שלו, הורה שחוזר בשעה תשע, כל מה שהוא רוצה זה לפצות את עצמו. בעצם אין לו משאבים רגשיים בכלל להפנות למשפחה.

אז א' זה בכלל להיות שם. פה אין פתרונות קסם, צריך להיות. "זמן איכות" זו מילה שהמציאו הורים שלא נמצאים עם הילדים שלהם. אין "זמן איכות". או שאתה עם הילד שלך או שאתה לא עם הילד שלך. כמובן לא צריכים לבנות לו פאזל אלפיים חלקים בשביל להיות אתו, לפעמים אתה יושב על הספה והוא יושב על השטיח אבל אתם קשובים אחד לשני, זה נהדר כמו כל דבר אחר.

2. ליצור טקסים משפחתיים קבועים

כיון שאנחנו נוטים הרבה פעמים לפספס נוכחות כזו אז בוא ניצור טקסים. לאמריקאים נגיד יש כבר עשר שנים קמפיין, "האם אכלת היום ארוחת ערב עם הילדים שלך?" לפני זה היה להם "האם נתת היום חיבוק לילד שלך?". עכשיו פה לא צריכים יותר מדי. פשוט צריכים כולם להגיע. הילד שבמחשב שייצא רגע מהקריז שלו וירד למטה לארוחת ערב, וכולם יושבים בצורה קבועה.

פעם בשבוע נגיד יום שישי, יושבים ואז זה לא סתם אוכלים, אלא זה ממש הדברים הרגילים, חמש דקות "מה היה לך השבוע?", "מה יהיה לך שבוע הבא?". חייבת להיות חוויה חיובית. ילד מדבר, אף אחד לא מדבר. שלא ידבר שלושת רבעי שעה, כן?! אבל מדברים ומתייחסים אחד לשני, ואגב היום אנחנו עושים את זה הרבה פעמים לפני האוכל. זאת אומרת מנקים את השולחן. היום אתה רואה הרבה ילדים כשיש כוס על השולחן הוא "בורח", הוא לא מצליח. לכן מנקים את השולחן מכל דבר ועושים את זה עם שולחן ריק.

3. להכניס אותם לישון. כולל ילדים גדולים

יש לנו בעיה קשה מאוד היום של שעות שינה בגלל המסכים. אתה נכנס בשתיים בלילה, אתה רואה תקשורת בפייסבוק, כאילו זה אמצע היום. כמו בני ברק בלילה כשכולם מסתובבים. כשילד לא ישן, או אדם לא ישן, חוסר שינה גורם לאלימות ולהתמכרות, למצבי סיכון. צריכים פשוט להכניס אותם לישון. כולל ילדים גדולים. ממש לשים את זה בתור דבר מרכזי. זה דבר טכני כמו גם התזונה אגב. אבל שעות שינה זה המכה של הדור. זו אחת הסיבות לאלימות. ילד לא ישן, הוא יותר קצר רוח, הוא יותר עצבני, הוא פחות מתקשר, הוא יותר אלים.

4. בחדרי שינה אין מסך

בחדרי שינה, איפה שיש מיטה של ילד, אין מסכים בכלל. יש מסך מרכזי אחד בבית שכולם נמצאים בו לפחות עד גיל 18.

5. להגדיר פינת הטענה, ליצור מצב שאנחנו ביחד

נגמרה ארוחת הערב? יש ליד שולחן האוכל פינת הטענה, כל המשפחה הולכת, לוקחת את הטלפון מכבה אותו. אם היא לא מכבה זה לא עובד ומכניסה להטענה. ומאותו רגע עד שהלכנו לישון זה רק המשפחה לבד בבית ואף אחד לא נכנס לנו. יצרנו מצב שאנחנו ביחד. בכלל לנסות ליצור שיהיו כמה שיותר פשוט ביחד. פעילויות בחוץ זה טוב למשפחה.

6. ילד בבית ספר יסודי – אין לו טלפון ואין לו פייסבוק

פייסבוק זה מרחב מאוד מאוד קשה לילדים. אין לו שום יכולת להתמודד עם זה רגשית, לא אכפת לי שלכולם יש – הוא לא נמצא שם. ילד לא צריך טלפון חוץ מבעיית דאגות של ההורים שלו. אז ההורים שלו צריכים לחשוב על הילד ולא על עצמם. אפשר ללכת לטיפול ולא לתת לילד את הטלפון. זה בעיה שלך תתמודד אתה. לא יקרה שום דבר, ואם יקרה, הטלפון לא יעזור ואף פעם לא עזר. הטלפון רק אומר לילד: א', שאתה לא סומך עליו. ב', הוא משדר – העולם מסוכן. אני רוצה להגיד, חבר'ה אל תראו שבוע חדשות, העולם הזה רגוע. רגוע. ופשוט בלי טלפון, תן לו לגדול בנחת. היום אתה רואה ילדים בגן ילדים, גן חובה עם אייפון, בגן חובה! אני רואה את זה מסביבי. זה לא נותן שום דבר לילד.
אולי לעשות יום כן יום לא, יום בלי מסכים, יום עם. דברים כאלו שהוא יראה שהוא יכול בלי.

7. "אם לא הייתי היום במשפחה, משהו חסר"

קבוצה בתוך הבית, צריכים להרגיש את זה. אם לא הייתי היום במשפחה, המשפחה לא הייתה היום ביחד? משהו חסר, אתה צריך להרגיש את זה שחסר. אחרי כמה זמן אם אתה לא תעשה את זה הרבה, אתה תתנתק.

שמעתי לא מזמן נתון מצמרר, שאבות אחרי שנולד להם הילד הראשון עובדים שעה יותר ביום. אבל זה לא בגלל שהם צריכים יותר כסף, זה אותו כסף, זו אותה עבודה. אלא בגלל שהם לא רוצים כאילו את המקלחות והארגונים לפני שינה. אז הם נשארים יותר בעבודה. נתון שאותי די צמרר. אז צריך להפוך את זה.

ניב: לימור. אנחנו מדברים הרבה על החינוך האינטגרלי שעוסק ושם את הקשר בין אנשים במרכז. מה יש לגישה האינטגרלית להציע למשפחה?

לימור: אני מאוד מסכימה עם מה שתמיר הציע. אני רק רוצה לדייק את זה שהקבוצה נמצאת בתוך הבית, מה שאנחנו צריכים לעשות זה להפוך אותה לקבוצה טובה.זו קבוצה שלומדים בה להיות בקשר, וזה נכון שצריך לייצר קודם את המסגרת. זאת אומרת הרבה מאוד מחקרים פסיכולוגיים דיברו כבר הרבה מאוד זמן על זה שכדי ליצור קשר צריך להיות נוכח. וירטואלי זה נחמד, זה בסדר. אבל ילדים וגם מבוגרים צריכים נוכחות. אז הורים צריכים להיות בבית מתישהו בשעה סבירה, זה גם נותן להם איזושהי הטענה, במיוחד לנשים. בכל זאת אני רואה הבדל. זה באמת מתחיל מאיזושהי יכולת להכניס גם את הבית לחלק מהמטלות שלך, ואחר כך זה הופך לחלק מהמקום שאתה נטען בו.

1. לדבר על מצב מסוים מכמה זוויות

בנוגע לארוחות הערב, שדרך אגב תמיד היו ואיכשהו הלכו לאיבוד. לכן היום צריך להכניס קצת יותר במכוון את היכולת לדבר על איזשהו מצב מכמה זוויות. למשל אנחנו יכולים סתם לצייר איזשהו עיגול באמצע ולחלק אותו כמו פיצה. ואז כל אחד מספר איך הוא ראה את אותו דבר שכולם ראו. לדוגמה כולם היו באיזושהי חגיגה, אז מה אני הכי אהבתי בחגיגה הזאת. ומתרגלים דיון שהוא לא מסובך. ודרך אגב זה רב גילאי, אין שום בעיה.

ואחר כך מתחילים לחשוב ביחד על איך מתדיינים על בעיות. ויש מספיק בעיות בבית: מי יהיה במחשב, מי יהיה בטלוויזיה, לאן נוסעים? אפשר לקחת בהתחלה משהו כזה כייפי, "לאן נוסעים לטיול? איך אנחנו דואגים לכולם?" הרעיון הוא ללמד ולהכניס לתוך החשיבה את היכולת לחשוב על כולם. מה זה קבוצה? קבוצה זה היכולת לדאוג לא רק לעצמי אלא גם לכל האנשים שמסביבי, או לפחות לדאוג שהם לא יינזקו ואז ההצלחה שלנו היא הצלחה משותפת.

2. לשחק ביחד, לא אחד נגד השני

אנחנו יכולים לקחת את ה"טאקי", אם אנחנו פותחים את כל הכרטיסים בינינו ואנחנו צריכים בכמה שפחות צעדים להיפטר מהקלפים של כולנו. גם אם אנחנו שניים וגם אם אנחנו חמישה. וההצלחה היא משהו שהוא פרס משותף לנו. זאת אומרת אם אנחנו לא נעשה את זה אנחנו צריכים עוד ועוד צעדים כדי לחשוב איך הקלפים שלנו משתלבים אחד עם השני. או אם אנחנו משחקים "זיכרון" אז לא נותנים תור נוסף למי שהצליח אלא כל אחד פותח בקלפים שלו אבל יש לנו שורת הצלחות ואז ביחד אנחנו רואים בכמה שפחות זמן פתחנו את כל הקלפים מהזיכרון המשותף.
זאת אומרת אפשר לשחק בבית בצורה שבסוף המשחק אנחנו לא אויבים. אנחנו רק מרגישים שהצלחנו לעשות משהו ביחד. כי משחק מכין לחיים. אנחנו חייבים את המשחק כדי לתרגל ככה במוח את המבנה הזה שחושב אסטרטגית ביחד. דרך אגב תהליך השינוי הוא מדהים. אני רואה איך היכולת שלהם לשחק הולכת ומשתפרת כי המשחק הופך להיות כייפי ולא מתח.

3. ויסות – "בואו ננסה להיות שעה וחצי בלי מסכים"

ויסות זה משהו שדיברו עליו מזמן, אני יודעת שזו מילה מקצועית אבל זה כמו כפתור. זו היכולת הזאת להגיד "מסכים זה בסדר, בואו ננסה להיות שעה וחצי בלי מסכים" או ההפך.זה נותן איזו הרגשה שרגע יש לי ורגע אין לי ואני לא רוצה את התסכול אבל בפירוש הורים מפחדים היום גם לסגור טלוויזיה וגם לקחת את המחשב כי הילד לא יעמוד בזה. הם בפירוש אומרים לי "רק אל תגידי לי להעניש אותם בניתוק כזה, כי בזה הוא לא יעמוד". אז הפחד נמצא אצל ההורים אין מה לעשות. ללא ספק הפחד אצל ההורים ואני גם נורא מבינה את הבלבול, את חוסר היכולת לבוא ולהגיד "אני יודע מה אני רוצה, אני מסוגל לייצר את זה, אני מסוגל לכוון את זה ואני עושה את זה לטובת הילד שלי ולטובת כולם". זה משהו שמאוד קשה היום כי העולם השתנה.

Ar YH b 602x150

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך