?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

עם ישראל

חיבור - זה כל הסיפור

"לא עליתי לישראל סתם. החיפוש אחרי הבית הביא אותי לכאן, ואחרי 22 שנים, למרות הקשיים, אני לא יכול לדמיין את עצמי חי במקום אחר. אני יודע, אני אפילו בטוח, שיש בנו את הנקודה הזאת, את הקשר הפנימי העמוק הזה, ששקוע מתחת להמון זבל שצריך לנקות"

  • מאת: סמיון וינוקור | במאי, תסריטאי ומרצה לקולנוע במכללת "ספיר", זוכה פרס האוסקר הישראלי, פעיל ב"תנועת הערבות"

    yoni1

     

       yoni2

יום שני. שעות הצהריים. אני שוכב בבית חולים במרכז הארץ. מתאושש מניתוח שזה עתה עברתי. במיטה שלידי שוכב אדם כבן 55. מבעד לערפל שהביאו עימם משככי הכאבים, אני רואה שהרופאים לוקחים לו את הסיגריות. "אסור לך לעשן, אדוני", הם אומרים בפסקנות. בערב אני כבר חוזר לעצמי, ואני יוצא איתו למרפסת. "סליחה", הוא אומר לי פתאום, "בכיס של המכנסיים שלך יש קופסת סיגריות שהחבאתי מהרופאים. מקווה שזה בסדר, פשוט לא היתה לי ברירה. אין מצב שאני מפסיק לעשן".

דורון הוא תת-אלוף במיל', אב ל-4 בנות, ששכל את בנו בפעילות מבצעית בלבנון. בהתחלה חשבתי שהגעגועים לכפיר הם הסיבה לכך שהוא מעשן כמו קטר. טעיתי. אני מרגיש שדורון רוצה לדבר. מאוד רוצה לדבר. יש לו בטן מלאה שמתפוצצת מכאב. התיישבתי.

"סמיון", הוא פותח את השיחה בינינו, "התגייסתי ישר למלחמת יום כיפור ומאז השתתפתי בכל מלחמות ישראל. במלחמת שלום הגליל פיקדתי על פלוגה, במלחמת לבנון פיקדתי על חטיבה ובמלחמת לבנון השנייה הייתי מפקד אוגדה. ראיתי אנשים נופלים ונהרגים, ככה, כמו שאני רואה אותך.

היו זמנים שפחדתי, אבל אתה יודע, כשהחבר'ה מסביבך והמטרה ברורה, אפשר לעשות הכול. אבל היום זה משהו אחר לגמרי", הוא הפסיק לרגע ולקח שאכטה ארוכה מהסיגריה שלו. "כזה קיטוב, כזו התפרקות ערכית... אף פעם לא דמיינתי שנהפוך לחברה כזו. במצבנו אני רואה רק שתי אפשרויות: או שתפרוץ כאן מלחמה נוראית שתיאלץ אותנו למצוא שוב אחד את השני, או שנתפקח, לפני שיהיה מאוחר מדי. כי אחרת אני לא רואה איך נשרוד כאן".

הוא נאנח, לקח עוד שאכטה והביט אל הכביש.

"איך אפשר להתפקח?" אני שואל. הוא שתק קצת, "לא יודע. בוא נסתכל עלינו. אני לא מכיר אותך ועד לפני כמה דקות לא החלפנו מילה. עכשיו כואב לך, כואב לי, אנחנו יחד בבית חולים, והכאב עושה אותנו שותפים. פתאום אני מרגיש קרוב אליך. אז למה אנחנו צריכים לחכות שיכאב לנו, כדי להתקרב אחד אל השני?"

הוא מדליק סיגריה בסיגריה. מעשן שרשרת, דורון.

"אתה יודע, כדי להיות תת-אלוף אנחנו צריכים לעשות תואר ראשון לפחות. כמו חייל טוב בחרתי ללמוד תולדות עם ישראל. תשמע, כל פעם שאיבדנו את הדבק הזה, את הרגשת ה"ביחד" בינינו, ככה", הוא סגר את ידו בחוזקה, "או שיצאנו לגלות או שפרצה מלחמה. אני מסתכל היום על המצב ואני פוחד, אני ממש פוחד, כי אני מרגיש שאנחנו בדרך לעוד אחת. אולי הגדולה מכולן..."

בזווית העין אני רואה את דורון מסתכל על השולחן.

"תראה מה הולך פה", הוא מצביע בעצבים על כותרת בעמוד הפנימי של עיתון שמונח פתוח על השולחן, "דווקא את זה אני צריך לראות כאן מול העיניים שלי?" הוא מאדים מכעס, "כל חודש נזרקת כמות אוכל שמספיקה להאכיל את כל העניים במדינה. אתה קולט?! ותראה כאן", הוא מצביע על מקום אחר, "תראה איך גוזרים עלינו קופון. אני גדלתי במושב. אני יודע כמה עולה לגדל עגבנייה. מוכרים לי עגבנייה בעשרה שקלים לקילו, כשהמחיר הסיטונאי שלה הוא שלושה שקלים גג. תראה איך אנחנו גונבים זה מזה... אנחנו אפילו מעדיפים להשמיד עגבניות כדי לשמור על המחיר בשוק, במקום לתת אותן לאנשים שצריכים. אתה קולט את זה, סמיון? לא חסר אוכל במדינה הזאת. אנחנו זורקים כל יום כמויות אדירות לפח ולא מחלקים אותן לנזקקים. תראה עד כמה לא אכפת לנו אחד מהשני..."

"ותראה את זה", הוא פותח את העיתון ומקריא: "מיליון ילדים מתחת לקו העוני". עוד דף: "כל שנה 700 תאונות פגע וברח". "תראה את הפערים בין עניים לעשירים. 16 משפחות מנהלות כאן הכול. אתה שואל, איך הגענו לזה? איך הגענו לתחתית הבור?

איבדנו את ה'ביחד'. איבדנו את השורש, את היסוד שתמיד החזיק אותנו פה. סמיון, אני כואב כי החברה הישראלית מתפוררת לנו בין האצבעות. יש לי אחריות, סמיון, יש לי ארבע בנות ועשרה נכדים. אני אחראי כלפיהם. ואני לא מוכן להפקיר את זה ככה".

שתקתי. כשדורון דיבר הרגשתי אותו קרוב, כמו אח. אני לא מכיר אותו, ואנחנו מאוד שונים, אבל החיים זימנו אותנו בנקודה מיוחדת למרפסת אחת. הזעם שלו ריגש אותי. שמחתי לראות שיש עוד אנשים שלא מוותרים, שלא מרימים ידיים, ומחפשים את השינוי, למרות הכול. בעצם, יכול להיות שהם הרוב הדומם.

גם לי ברור שאנחנו נמצאים היום בצומת גורלי. אבל אני אופטימי.

לא עליתי לישראל סתם. החיפוש אחרי הבית הביא אותי לכאן, ואחרי 22 שנים, למרות הקשיים, אני לא יכול לדמיין את עצמי חי במקום אחר. אני יודע, אני אפילו בטוח, שיש בנו את הנקודה הזאת, את הקשר הפנימי העמוק הזה, ששקוע מתחת להמון זבל שצריך לנקות.

נקודת האיחוד בינינו היא בעצם העם שלנו.

והמצב החברתי בישראל הוא קריאת השכמה עבורנו. הגענו לנקודה כזאת שחייבים להתחיל לנקות.
דורון, אחי, אני שומע אותך. ואני מאוד רוצה לבנות איתך כאן יחד חברה שהיסוד שלה יהיה אהבה, חיבור וערבות הדדית. שנינו חייבים את זה לנכדים שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה.

לחצו כאן לקריאת עיתון הערבות - גיליון מס' 3, בו כתבה זו התפרסמה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך