עם ישראל

אם מאוד נרצה – אין זו אגדה!

כשחוזה המדינה, בנימין זאב תאודור הרצל, הגיע למסקנה שליהודים אין מקום בטוח בין האומות ולכן עליהם להקים מדינה יהודית, נתפסו דבריו כאגדה. חמישים שנה לאחר מכן חווה העם היהודי את שני האירועים המכריעים ביותר בתולדותיו: שואה שמחקה שליש מהעם ותקומת מדינת ישראל כעבור אלפיים שנות גלות

• מאת: שרין דוד, דוקטורנטית להיסטוריה

לאחר השבר הגדול, עלו מכל ארצות תבל מאות אלפי יהודים שבחרו לקשור את גורלם יחד בארץ אבותם המתחדשת. חלום בן אלפי שנים מתממש ובא – חברה יהודית שתייסד מדינה לתפארת על פי ערכי הצדק והמוסר שהטיפו להם נביאי ישראל, חברה בה ערך הערבות ההדדית שאפיין את העם מראשיתו, ישכון בין בניו ובנותיו.

סוף כל סוף הגיעו היהודים אל הנחלה והמנוחה, אך למרבה הצער הם מהר מאוד התבדו. הנחלה כאן, אך המנוחה עדיין לא הגיעה. המדינה הצעירה רחוקה מחזונם של אבות הציונות. דברים שרואים משם לא רואים מכאן: הצדק, המוסר והערבות ההדדית נתפסים כקלישאות נבובות, הפילוג והפערים החברתיים רק הולכים וגדלים. ואילו כלפי חוץ, ממשיכה המדינה הצעירה להיאבק על המשך קיומה.

האם זו חובת המציאות? האם לעולם לא נגיע אל המנוחה? זה כבר תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו! הסכנה לא קיימת מהאיום החיצוני, הוא הרי גורם לנו להתלכד ולהתחשל. דווקא הסכנה קיימת בתוך ביתנו, כשלאחר יותר מ-60 שנה אנו כבר לא מרגישים ולא מחפשים את המכנה המשותף ואת החיבור בינינו. הישרדותנו הארוכה לאורך ההיסטוריה נבעה בראש ובראשונה מהרגשת החיבור והדרך המשותפת שעברנו כעם.

אין ספק שבעולם גלובלי ומקושר, מדינתנו הקטנה והצנועה אינה יכולה להיות עצמאית ולפעול לבד. היא חלק ממערכת עולמית אחת שכל פעולה של אחת המדינות משפיעה בהכרח על כלל המערכת כ"אפקט הדומינו". העצמאות היחידה היא ביכולת הבחירה כיצד היא תתנהל מבפנים.

במה בכל זאת מתבטאת חירותנו?

חירותנו מתבטאת בלקיחת אחריות אישית וציבורית על צביונה של החברה הישראלית. "לא לניטרליות אנו נתבעים", קבע הפילוסוף מרטין בובר, מאנשי הרוח הבולטים של הציונות, "כי אם לליכוד של ערבות משותפת, של אחריות הדדית, של השפעת גומלין. נתבעים אנו לא לטשטוש התחומים שבין האגודות, החוגים והמפלגות אלא לשיתוף הכרה במציאות המשותפת ולשיתוף עמידה במבחן האחריות המשותפת".

בובר הבין שלא קיים מוצא אחר לנוכח האתגרים הקשים שבאים לפתחה של המדינה הקטנה, וכדי לשרוד היא חייבת לאחד כוחות. הוגה דעות נוסף, פרופ' שמואל הוגו ברגמן, היטב לתאר את הסיטואציה בה ניצב האזרח הישראלי, וכך הוא כתב: "כעם שתולדותיו וגאולתו קשורות עם גאולת העולם כולו, מן הדין שירגיש עצמו אחראי לכל העולם... מעמדה הרוחני של מדינת ישראל מסור לידיו של כל אחד ואחד מאזרחיה... כל אחד מאיתנו עומד במעשיו יום יום בפני ההכרעה: האם נבנה את ישראל מתוך צרות אופק, קרתנות, שוביניזם, שנאה לזרים, מתוך תסביך של עם קטון המפחד מפני רוח פרצים החופשית ומרעננת מעולמו של הקדוש ברוך הוא, או האם נבנה מדינת ישראל רחבת לב ונפש, פתוחה לעולם מדינה שבה מתאחדות התרבויות של כל העמים - שהעלייה מביאתן אלינו, לידי מזיגה עליונה".

ההכרעה שדיבר עליה ברגמן בשנות הששים היא נוגעת ואף גורלית לימינו. מיום ליום, כאשר יותר מתמיד נראה שאיבדנו את תחושת החיבור שלנו, האם עדיין אנו יכולים לחזור אל השורש המשותף ולהוות דוגמה לחברת מופת עליה חלמו אבות הציונות?

לאגדה של הרצל ושל יהודים רבים נוספים לא האמינו והיא התגשמה, אולי אם נרצה אין זו אגדה...