עם ישראל

הבטחתם יונה

הנה זה בא שוב, הסירנות האיומות האלו שמנסרות בנשמה, "צבע אדום", 15 שניות למצוא מחסה, חרדה משתקת משתלטת עלי. יצר הישרדות גולמי, חייתי. לא רוצה הצלחה, לא רוצה שגשוג, רק לשרוד, להישאר בחיים.

• מאת: יוסי וויס, מנתח מערכות

ובתוך אווירת הדחק הזו, מתחילה פתאום להתנגן לי בראש איזו מנגינה ישנה, "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום בבית..." אני מופתע, מנער את הראש. הלחץ הזה מוציא אותי מדעתי. אבל המנגינה לא מרפה, קול פנימי עקשן כזה, "הבטחתם לקיים הבטחות..." . זה מעין שיר מחאה, תוכחה כזה מלפני 15-10 שנים. "אנחנו הילדים של חורף שנת 73" איזו להקה צבאית עוררת מחלוקת בציבור עם השיר הזה שמתלונן על ההבטחות לשלום, ליציבות אחרי מלחמת יום-כיפור. הבטחות שכמובן לא מומשו, כפי שאני מרגיש את זה טוב מאד עכשיו, היום.

אבל מה פתאום נזכרתי בשיר הזה דווקא עכשיו, בשעת חירום, כשאני רץ לחפש מחסה? ואז נוחתת עלי פתאום ההכרה שזה אני שלא קיימתי את ההבטחה, לראשונה הבנתי שהשיר הזה מדבר עלי: זה אני נלחמתי על גדות תעלת סואץ, חזרתי הביתה, גמרתי לבכות על חברים שנפלו וניגשתי לבנות חיים חדשים.

לא אשכח את אותו לילה אפל בתעלה. שוכב בתצפית עם חיימון. לא ידענו על מה לצפות כי לא ראינו כלום בחושך הסמיך, אז דיברנו כל הלילה. דיברנו עלינו, הישראלים, מה אנחנו עושים כאן, ואיך בעתות מלחמה כמו עכשיו אנחנו יודעים לתת כתף, לתמוך זה בזה. "יוסי אתה חייב לזכור", הוא אמר לי, "כשאנחנו יחד אנחנו בלתי מנוצחים. הרגשנו את זה יותר מפעם אחת. והסיבה שאנחנו הולכים לסיים את המלחמה חסרת הסיכוי הזו, בכזה ניצחון מפואר, היא כדי שנבנה פה חברה שבנויה על ה-ביחד הזה לא רק בזמן מלחמה. שבנויה על אהבת אחים – לא רק אחוות אחים לנשק". המילים שלו חדרו לי ישר ללב. חשבתי על בני יהונתן, בן השנתיים שמחכה לראות את אבא שלו חוזר הביתה, וכל כך קיוויתי שהאווירה שהוא יגדל לתוכה תהיה אווירה של בטחון ותמיכה הדדית.

"תבטיח לי שלא תשכח, יוסי", הוא הפציר בי. ואני הבטחתי. הבטחתי כמו מישהו שקונה את חייו בהבטחה הזאת. כמו ברית שלא ניתן לסגת ממנה.

ואז נגמרה המלחמה. וכמו קסם שפג, כך פגה גם האחדות שהושגה כנגד האיום הקיומי ששרר אז במלחמה. חיימון ואני חזרנו לחיים הפרטיים שלנו, והברית שחתמנו נשכחה. וכאילו שותפות הגורל שהרגשנו כבר לא קושרת בינינו, ומחייבת אותנו לפעול כמו אחים, בתמיכה זה לזה. ועכשיו מציפה אותי בושה נוראית, הבטחתי לזכור ושכחתי. אני מרגיש בחילה, הקיבה עולה לי לגרון. "הבטחתם שלום" והמילים של חיימון "כשאנחנו יחד אנחנו בלתי מנוצחים" כאילו מדברים בי בקול אחד.

אמנם זה נראה לי מוזר, שאני כאילו לוקח אחריות אישית על הבטחה שלא קוימה על ידי דור שלם. מה אני בא בכלל בטענות לעצמי? קודם שאני אראה את האחרים מביעים נכונות לשיתוף, להתחשבות האחד בשני, ואז גם אני אשתתף. אבל אם כל אחד יחשוב ככה, זה הרי לא יקרה לעולם. צריך להתחיל מאיזשהו מקום, וזה מקום מצוין להתחיל בו – התחושה הזו שלי, של אחריות אישית. לא אכפת לי מה חושבים האחרים, אני רוצה להיות שלם עם עצמי. ואני מקווה, שאם אני משנה את הגישה שלי, אם אני מוכן לפתיחות, להרגשת חיבור עם האחרים, אני אגלה שגם האחרים מתייחסים אותו הדבר כלפי.

זה באמת תלוי רק בי.