עם ישראל

מה כולם רוצים מאתנו?!

בנאום שקדם להכרזת פלסטין כמדינה משקיפה באו"ם, הביע הנציג הפלסטיני, את עמדתו בנוגע לסיבה שהעם שלו מסכן, נרדף, תמים, נטבח, מיואש, ורעב לשלום – ישראל אשמה. מה הוא בעצם אומר לנו בין המילים? אפרת נבון מציעה פרשנות מנקודת מבט מפוקחת

• מאת: אפרת נבון, אימא ל-4, מחנכת ב"חינוך האינטגרלי"

אני אפתח בווידוי קטן. יש לי תחביב. תחביב מהסוג שמביא הנאה וסבל באותו הזמן. כזה שמרגיע ובאותה הנשימה גם מבלבל. אחד שקורע מצחוק, אבל רק בגלל שהוא כל כך עצוב. מכירים את הסגנון?

כן, אין דרך יפה להגיד את זה, אז אני פשוט אודה בזה חד וחלק. אני אוהבת לקרוא טוקבקים. וגם שונאת את זה...

וכך יצא שאתמול לקח לי בערך שעתיים לקרוא על המהלך להכרזת פלסטין כמדינה משקיפה באו"ם, רק כי התפרסמו לזה יותר מ- 600 תגובות. אני אחסוך מכם את דעתי האישית על כל הנושא, כי איבדתי אותה איפשהו בתגובה מספר 273. אבל הרגשה כן נשארה בי, ואותה דווקא הייתי רוצה לחלוק.

קודם כל אחרי שקראתי את כל הנאומים של כל נציגי המדינות הנוגעות בעניין, היה נראה לי שכולם צודקים. כולם היו מאוד משכנעים, וזה קצת הזכיר לי מצב דומה שאני נקלעת אליו באופן יומיומי, כשהבנות שלי רבות ובאות אליי לספר לי כמה כל אחת מהן צודקת והשנייה היא זאת שטועה, ובגללה הכל התחיל.

הגישה שלי במצבים האלה, היא לבקש מהן קודם להגיד מה הן עשו לא בסדר ורק אחר כך לדבר על השנייה. במילים אחרות, אני מבקשת מהן לקחת אחריות על המעשים שלהן, ולבדוק מה הן יכולות לשנות בהתנהגות שלהן, כדי להימנע מריב בפעמים הבאות.

בנאום שקדם להחלטה, הביע הנציג הפלסטיני, בשתי מילים, את עמדתו בנוגע לסיבה שהעם שלו מסכן, נרדף, תמים, נטבח, מיואש, ורעב לשלום – ישראל אשמה. אגב, בכוונה לא ציינתי את שמו של הנציג, שחלילה לא נתפס לקטנות, ושיהיה לנו קל יותר לזכור שזו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שמאשימים אותנו בכל הצרות של עם כזה או אחר.

אז במסגרת הגישה החינוכית של בואו נראה קודם מה אנחנו עשינו לא בסדר, התעוררה בי השאלה הלא נוחה, והנתקעת בגרון, מה אם הוא צודק?

כי מה הוא בעצם אומר? בין המילים הוא אומר שלהם אין יכולת לתקן את המצב. לא כי הם לא יכולים, אלא פשוט כי אין להם מושג איפה להתחיל ולאיזה כיוון לפנות. הרי אם נסתכל על העובדות באופן יבש, נבין שאנחנו בכלל לא באותה הליגה. ישראל היא מדינה מפותחת, משגשגת, בעלת הון אנושי ייחודי שכמוהו אין בכל העולם, ואילו שותפתנו לסכסוך נמצאת, באופן יחסי, בצד השני של הסקאלה.

אנחנו כבר למודי שנאה, פוגרומים, רדיפות, מלחמות ומבצעים. לאורך ההיסטוריה פגשנו את אותה הגברת, כל פעם בשינוי אדרת. הדבר היחיד שבזכותו ניצלנו בכל פעם ופעם, הייתה מידת הלכידות שלנו כעם, האחדות, החיבור למען מטרה משותפת - ההצלה. זה הדבר שאנחנו מוצלחים בו. זה הכוח הייחודי שלנו, שאין לאף עם אחר באנושות. זה מה שכולם רוצים מאתנו.

אם נצליח לקיים את זה בינינו, בלי מלחמה או שנאה מבחוץ, אנחנו בזה נבריא את כל מערכת היחסים האנושית. אנחנו בזה ניקח אחריות על המצב. ניתן דוגמה אישית. האחריות על השינוי בעולם תלויה במידת היכולת שלנו לשנות לטובה את מערכות היחסים בתוך העם שלנו.

אז בואו נכריז על ניסוי חברתי של חודש. משחק ישראלי לאומי. במשך חודש נשחק ב"אהבת אחים". הכללים יהיו ערבות הדדית, ויתורים, עזרה לזולת, כבוד ושותפות. אחרי חודש נבדוק את התוצאות. אם לא נהיה מסופקים, נחזור איש איש לדלת אמותיו, עד המלחמה הבאה. אבל אם נראה כי טוב, נמשיך לשחק, ואפילו נלמד עמים אחרים מה צריך לעשות כדי להצטרף למשחק, ועד מהרה המשחק של היום יהפוך להיות המציאות העולמית של מחר. מה כבר יש לנו להפסיד?!