?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

עם ישראל

כ"ט כבר לא שלנו

vlcsnap-2012-11-27-10h03m24s116 new

ידענו שזה יקרה, אבל רק הלילה נפל לנו האסימון. 139 מדינות הביעו התנגדות נחרצת לאינטרסים של מדינת ישראל. גם אבו מאזן ידע, והכין את עצמו עם נאום קיצוני ובוטה שמסמל את התדרדרות מעמדה של ישראל בעולם. "הסלמה חסרת תקדים", "מצור", "טיהור אתני", "כיבוש", "אפרטהייד", "גזענות", "שנאה והסתה" – היו רק חלק משמות התואר שהודבקו לישראל.

והעולם... העולם שמע, שתק, מחא כפיים ושוב הפנה לנו את הגב.

הגיע הזמן להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי. כי ההחלטה באו"ם מסמנת בעיה מהותית בהרבה משהיא מעידה על "עוד כישלון דיפלומטי". היא מבטאת את הרוח הכללית שנושבת בעולם. מעתה והלאה אנו מובטחים שההחלטות הבאות יהיו קיצוניות יותר, עד כדי ערעור הלגיטימציה והקיום שלנו כמדינה.

כדי להבין איך הגענו עד הלום, עלינו לחזור אחורה, אל התנאים שבזכותם קמה המדינה, לאותה עצרת כללית בכ"ט בנובמבר, בדיוק לפני 65 שנה.

באותם ימים התקבצו כאן אנשים שברחו מאיום קיומי שריחף מעל לראשם באירופה. הכאב המשותף ושותפות הגורל איחדו אותם בדרישה למדינה. הם חיפשו בית. אבל הבית שביקשנו לא היה רק מקלט מדיני. אחרי שנות נדודים ארוכות הרגשנו שחזרנו הביתה. הנחנו בצד את החשבונות האישיים, והתעלינו מעל להבדלים בינינו כדי לבנות כאן "חברת מופת". השאיפה הזו לאחדות קרנה מאיתנו לכל עבר.

והעולם... העולם הכיר בה, הסתנוור ואפשר לנו להקים מדינה.

ככל שנקפו השנים, ה"ביחד" התעמעם, ואת הדאגה לבית המשותף החליפה עשייה שאפתנית איש איש לביתו, לילדיו, לכיסא שלו, למקום העבודה שלו ולאינטרסים הפרטיים שלו.

אמנם בעתות מלחמה, שוב הגיחה "האחדות לרגע", אבל השסע שהלך והתרחב בינינו, המשיך לפרק ביסודיות ובשיטתיות את המנדט האמיתי שלנו על הארץ הזאת. והיום, השסע הזה הגיע לשיא.

מי היה מאמין שדו"ח מרכז טאוב שמתפרסם על מיליון ילדים שחיים מתחת לקו העוני יתקבל בשוויון נפש, שהפערים החברתיים בישראל הם בין הגבוהים בעולם, שכל אדם חמישי בישראל איננו יודע מה יאכל מחר. רק לפני שבוע עוד ישבו מיליון וחצי תושבי הדרום במקלטים, ולרגע שוב הרגשנו "שותפות גורל", אבל עם חלוף הטילים, כאילו דבר לא קרה... כי כשהאיום הביטחוני חולף, מי באמת דואג כאן לעוד מישהו מלבד לעצמו ולבני משפחתו הקרובה?

ישראל מודל 2013 היא אוסף של יחידים שחיים בנפרד על אותה פיסת אדמה. מילים כמו "גורל משותף", "משפחתיות" ו"ערבות הדדית" – אותם ערכים שבנו אותנו כעם, זוכות לזלזול ולציניות. הכישלון הזה ביחסים בינינו, ולא הכישלון הדיפלומטי באו"ם, הוא הסיבה להתדרדרות הלגיטימיות שלנו כמדינה. כי מדינת ישראל היא לא עוד "מקלט", היא צריכה להפוך דוגמה לחברה למופת. וכשזה נשכח מהלב, כשאנחנו מאבדים את הכאב, את ההזדהות, את הרגשת הגורל משותף, אנחנו מאבדים את היסוד שלנו, ואז גם שאר המדינות מרגישות בתת מודע שאין לנו זכות קיום.

כדי להתמודד עם המצב המסוכן שבו אנו נמצאים עכשיו, עלינו לעשות חשבון נפש נוקב. מתי שאלנו את עצמנו בפעם האחרונה, מה הופך אותנו לעם? מה מחבר בינינו כחברה? ומה עושה אותנו ראויים למדינה? הפניית הגב הברורה של האו"ם כלפינו, צריכה לעורר בנו מחדש את מה שנדמה ששכחנו – את היסוד שלנו כעם. העולם דורש מאיתנו לחזור להיות שוב אותה חברה שהתחלנו (ולא סיימנו) להקים כאן לפני 65 שנה.

ולכן, הדבר הראשון שצריך לעלות על שולחן הממשלה ועל סדר היום הציבורי ביום ראשון הקרוב, היא התוכנית לאיחוד העם והחברה. "הערבות ההדדית" חייבת לחזור ולתפוס את מרכז השיח הציבורי.

במקביל, עלינו לחתור לשינוי בשיח התקשורתי. היום אנחנו זקוקים לתקשורת שממחישה לנו שהאגו לא מנצח, שממחישה לנו שגם אם איננו רוצים, אנחנו בכל זאת מחוברים. ראו את כוחה העצום של רשת האינטרנט. כמו שידענו לייצר דרכה חיבורים במהלך מבצע "עמוד ענן" לחזק זה את זה, להרגיע ולהציע אירוח. נוכל להמשיך בה את הרוח הזו. זה תלוי בנו.

אז גם כשהחלטת האו"ם תיעלם מהקולקטיב הישראלי, הסביבה שלנו תמשיך להחזיק גבוה באוויר את רוח הערבות ההדדית בינינו.

  • מאת: אביהו סופר | מנהל שיתופי פעולה ב"תנועת הערבות"

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך