מאמרים וטורים

טעם מתוק של חיבור

 

יש לי חברים מאד מיוחדים שמשקיעים את חייהם במסירות, כדי לגרום לכך שנהפוך לחברה מאוחדת ומלוכדת, שבה כל אחד מאיתנו, ירגיש את עצמו בטוח ורגוע, כמו במשפחה טובה ואוהבת.

אני תמיד מקשה עליהם וקוראת להם נאיביים, אבל הם, בשלהם, מזכירים לי שהמהפכות הגדולות בהיסטוריה התחילו מאיש אחד עם רעיון, וממשיכים במשימתם, להדביק עוד ועוד אנשים ב"חיידק החיבור".

אין ספק שמדובר על אנשים בעלי חזון בלתי מתפשר ובלתי מתנצל, ואני חייבת להודות שהם מביאים משב רוח רענן בתקופה, שבה נראה שקצת איבדנו את הדרך. ויחד עם זאת, כשהם אומרים לי שהחיבור בינינו מסוגל לפתור כל בעיה, מהארצית ביותר ועד הרוחנית ביותר, אני מוצאת, שקשה לי לראות על מה הם מסתמכים, למרות שבתוך תוכי אני יודעת, שאם היינו מסוגלים להתאחד – ולא רק בעתות מלחמה – חיינו כאן היו הופכים לגן-עדן, ללא מירכאות.

shutterstock 93137113 1

וכך, ללא כל הכנה, זכיתי לטעימה קטנטנה מהחיבור הזה שחבריי מדברים עליו, במקום הכי פחות צפוי.

ליוויתי את אימי לקופת חולים בשל פציעה שעברה במהלך החג. לא היו לנו הרבה ציפיות מקופת חולים שלאחר ימי חג ושבת, אבל כשמצאנו חנייה בקלות, קיווינו שזה סימן לכך שהכול יעבור חלק.

עלינו לחדר האחיות בקומה השנייה והוצאנו מספר. אך כשניגשנו לאיזור ההמתנה, חשכו עינינו מכמות האנשים שהייתה שם. באין ברירה, התיישבנו לנו בשקט ובדקנו את מצבנו יחסית למספר שהופיע על המסך. שכנענו את עצמנו שתשעה מספרים "זה לא נורא" וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו.

לאחר מספר דקות ארוכות, בדקנו שוב את המסך, המספר 15 המשיך לרצד לו בגאון. חיכינו עוד מספר דקות, והמספר עדיין 15. לבסוף, התחלנו להסתכל סביב, ושמנו לב לקבוצה הגדולה של הממתינים, כשכל אחד מהם, שקוע בעצמו, בניסיונות לשרוד את ההמתנה הבלתי נגמרת.

החלטתי לשבור את השתיקה, ו"שלחתי" שאלה אל מרכז חדר ההמתנה בנוגע להמתנה הלא רגילה הזו. וכך, לפתע התחילו כולם להתעורר, אחד אחד, כאשר כל אחד בתורו, מוסיף עוד פיסת מידע לתמונה הכללית.

נזכרתי בחבריי, והחלטתי לבדוק אם חזון החיבור שלהם יכול לעמוד במבחן המציאות, במקום כה דחוס, באווירה רוויית כעס ותסכול. אמרתי לכל מי שהיה בחדר ההמתנה שחייבים להתחבר ולבדוק ביחד מה קורה. אחד מהם הסתכל עלי במבט קצת מוזר, אבל שניים אחרים הצטרפו אלי מייד והלכנו יחדיו לברר מה קורה.

לאחר בדיקה קצרה, התברר לנו שחדר טיפולים אחד היה ריק והשני נעול, וש"מספר 15" היה בכלל פציינט מהמשמרת הקודמת. וכך, קלטנו שישבנו קרוב לשעה, קבוצה לא קטנה של אנשים, מבלי לדעת שכולנו ממתינים שם לחינם.

בהחלט ניתן היה לצפות שבשלב הזה יתחילו הצעקות. אלא שלמרות הכעס והתסכול, מצב הרוח של כולנו התחלף באחת, ומצאנו את עצמנו צוחקים ומתבדחים על המצב ההזוי שאליו נקלענו, והאוויר התמלא בתחושה של חיבור והתרוממות רוח.

shutterstock 93812011

וכך, בעודנו מדברים וצוחקים לסירוגין, הגיעה לפתע אחת האחות, קיבלה את הממתין הבא בתור, והמספרים על המסך התחילו לרוץ: 16, 17, 18, 19, 20.

אתם יכולים להגיד שהכול יד המקרה, ומה הקשר בין חבורת אנשים שעברה ביחד מייאוש לשמחה, לבין האחיות הנעלמות שחזרו לטיפולים. האמת, שאין לי דרך להסביר זאת, אבל זה לא באמת משנה, כי הטעם המתוק של החיבור, שחוויתי עם קבוצה של אנשים זרים לחלוטין בקופת החולים השכונתית, יישאר אצלי לתמיד.

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך