מאמרים וטורים
שבועות ערבוּת
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים וטורים
- פורסם ב02 יוני 2014
- נכתב על ידי כנרת טריפון
כך תמצאו תפריט לחג שיספק את כולם
- מאת: כנרת טריפון, אימא ל-3, תסריטאית ומחנכת
אני אוהבת את חג השבועות, כל הלבן הזה והאוכל הטעים... "את מי אזמין השנה לארוחת חג מיוחדת ובמיוחד לעוגת הגבינה המפורסמת שלי?" בעודי מדפדפת בדפי המתכונים שלי, אני חושבת לעצמי שחג השבועות במקור לא באמת מדבר על אוכל טעים, אפילו לא על עוגת הגבינה יוצאת הדופן שאני אופה, זה חג הערבות, מתן תורה. מה זה אומר בדיוק ערבות? אני מנסה לדייק את מחשבותיי, טוב זה קשור לכל ישראל ערבים זה לזה... חיבור? ביחד? דאגה הדדית? טוב, אוכל זה בהחלט אלמנט מחבר ומשמח, אמרתי לעצמי ופתרתי את עניין כוונת החג, אלא שאז צצו כמה מכשולים קטנים...
אחרי שיחת טלפון עם החברה היקרה שמגיעה אלינו עם משפחתה, הסתבר שבעלה לא אוכל גבינות בכלל, הבת שלה לא אוכלת רוטב אדום, הבת שלי אוכלת רק רוטב אדום, בעלי לא אוכל פטריות, כך שרוטב שמנת לא בא בחשבון, הבן שלה דווקא אוכל הכל, אבל היא לא אוכלת פלפלים וגמבות, אני לא אוכלת עגבניות.... הראש שלי הסתחרר בניסיון למצוא תפריט לחג שיספק את כולם, אך נראה היה
שזה בלתי אפשרי.
הרעיון של אוכל כחיבור איבד את משמעותו והפך אירוני להחריד ומכיוון שאני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם, התחלתי להרהר בצורה עמוקה יותר על משמעות החג. ערבות... ישראל ערבים זה לזה, כולם בחיבור... במצב הזה הפכנו לעם. פתאום הארוחה הזו של החג המחישה לי את מצבינו האמיתי, אנחנו כאן במדינת ישראל – כל ישראל יחד אבל כל כך לחוד... כל אחד בענייניו, דואג לעצמו, על חשבון האחר.
כאן לכולם אכפת מכולם
אני זוכרת שהייתי קטנה,הבתים של כל השכנים היו פתוחים מבוקר עד ערב, לא ידעתי מה זה דלת נעולה, אכלנו יחד, לא קישים מסובכים ועוגות עם שמות מפוצצים, אלא חביתות, סלט ולבן, ולקינוח – עוגה שחורה פשוטה וטעימה, בילינו יחד, לא מול מסכים גרנדיוזיים אלא כך סתם בשכונה, שרים יחד או צופים כולנו יחד בסרט שהוקרן על מסך גדול שהתקינו בשכונה, כשמישהו היה בצרה נחלצנו כולנו יחד לעזור לו, אימא תמיד הייתה אומרת "באמריקה אתה יכול לשכב פצוע על המדרכה ואף אחד לא יעצור, אבל כאן לכולם אכפת מכולם". אותו חלום שנבנה והחזיק שנים מעטות התנדף ואת מקומו תפסו מעשי אלימות איומים: דוקרים אנשים בגלל ריב על מקום חניה, שודדים זקנים חסרי ישע. משקרים וגונבים, כל אחד רוצה לעצמו, חושדים בכולם.
"לא הגיוני", אני מוצאת את עצמי ממלמלת לעצמי, לא הגיוני שבמקום לדאוג אחד לשני אנחנו פוגעים אחד בשני במקום להיות כולנו יחד במטרה משותפת אנחנו מפולגים. חג השבועות בהודו הלבן והצח צריך לגרום לנו לרצות לעזוב את המלחמות, לפתור את המשברים – והתשובה שם! בשמו של החג! ב-ע-ר-ב-ו-ת, בחיבור בינינו, ביחס טוב אחד לשני בדאגה לזולת. הרגשתי כמו ארכימדס בשעתו ורציתי לצעוק "מצאתי" הרגשתי שאני יודעת מה צריך, כל מה שהיה חסר לי זה האיך!
איך מגיעים לחיבור
איך אני מתחילה לדאוג לאחרים כמו שהייתי רוצה שידאגו לי? ושאלת השאלות, האם זה אפשרי? כרגיל כשעולה בראשי השאלה האם זה אפשרי? אני חייבת לעשות מחקר קטן בסביבה הקרובה וממנו בדרך כלל יותר קל להסיק על הכלל, אז החלטתי פחות להשוויץ במאכלים מסובכים שאני יודעת להכין ויותר להתרכז ברצון של כל אחד, לבשל מהלב ולתבלן באהבה. רציתי להכין משהו שיענה על רצונם של כולם, פירות וסלט חסה טוב, את זה כולם יאהבו, עוגת גבינה כיאה לחג ולזניה טעימה תעשה אף היא את העבודה, אבל זה לא מספיק, המשיכו המחשבות להטרידני, אוכל זה רק קישוט, החיבור האמיתי צריך לבוא ממקום אחר.
ישבתי וחשבתי מה יכול לקרב בינינו באמת, לפתוח את הלבבות ולייצר חיבור? חשבתי על משחקים נחמדים באווירת החג, משחקים שישברו את הקרח, נגיד שכל אחד מקבל פתק עם שם של אדם או ילד להחמיא לו, או לברך אותו, משחק נוסף יכול להיות כשמסתדרים אחד ליד השני בטור, עם הגב מופנה לאחר, הראשון בשרשרת מצייר ציור על גבו של זה שעומד לפניו והוא צריך להעביר את אותו ציור לגבו של זה שעומד לפניו והאחרון מצייר את מה שקיבל על דף... כך קדח מוחי מרעיונות למשחקים שיקרבו ומעשים שישמחו, כל אחד מאיתנו ואת כולנו יחד...
אני לא יודעת אם זו הכוונה של ערבים זה לזה או כל ישראל אחים, אך נראה לי שזאת בהחלט יכולה להיות התחלה טובה. חג שמח חברים!
