מאמרים וטורים

פועלים בחברה לייצור אלימות

מה גורם לאדם שלפני 11 שנים סיכן את חייו כדי להציל חיי אחרים, להפוך לרוצח שמחסל חיים של ארבעה אנשים חפים מפשע, בעבור אי הסכמה לעזור לו בהסדרת חוב של 6000 ₪?

• מאת, שלי פרץ, שחקנית, תסריטאית, ואימא

גם אני הזדעזעתי מהעבודה המרעישה שכביכול חסימת אשראי גרמה לאדם בן 40 לקחת אקדח ולצאת למסע חיסול בסניף הבנק שלו. לאחר מכן הזדעזעתי עוד יותר לגלות שאותו רוצח-מתאבד, הוא למעשה "גיבור" שמחזיק את מדליית העיר באר שבע על אומץ לב. אותו אדם שלפני 11 שנים סיכן את חייו כדי להציל חיי אחרים, היום מחסל חיים של ארבעה אנשים חפים מפשע, בעבור אי הסכמה לעזור לו בהסדרת חוב של 6000 ₪.

באמת הזדעזעתי, ואין ספק, שביום מן המניין יכולתי להישאר מופתעת, מאחורי מסך האייפון שלי, ולתהות: מה יהיה? ואז לחזור לעיסוקיי הרגילים. ואכן זה מה שעשיתי. אבל כל זה ירד מפסי השגרה, כאשר הגעתי הבוקר לנקודת שירות של חברת הסלולאר שבה אני מנויה, והייתי עדה לנפילת אסימונים מרעישה, שהודיעה: זה עלול לקרות לכל אחד מאתנו!

אדם כבן חמישים, שנראה עצבני למדי בעת ההמתנה הארוכה (45 דק' לקבל שירות, זה מספיק?) הקים צעקה גדולה, כאשר ישב מול הפקידה. לא הצלחתי לרדת לעומק פרטי המקרה, רק שמעתי אותו צועק בקול: "גנבים! החברה הזאת היא חברה של גנבים ואוכלי אדם!! אסור להתעסק איתכם!!"

האמת מקרה די שגרתי, אלא שהפעם הוא קיבל נופך חדש, ועצוב יותר. כמתבוננת מהצד, אני לרוב יכולה לומר בלבי, ש"כן אני מבינה את האדם הזה, בטח הוציאו אותו מדעתו", אבל מצד שני, כלפי חוץ ההתנהגות שלו נראית לי מביכה למדי. ואני מודה לאל, שלא העמיד אותי במצב כזה שאני מרגישה חוסר אונים מוחלט מול הפקידה, עד שנראה לי שהדבר שהכי נכון לעשות הוא לצעוק את ייאושי.

ואם נחזור לעניין הרצח, אני חלילה לא באה להגן על אותו אדם, ואני יכולה להעריך, כפי שהעיתונות מדווחת שהוא סבל מאי אילו הפרעות נפשיות בקנה, ונחשד בעברו שהוא מהווה סכנה אפילו להוריו. וכל זה בשילוב עם חיים נפיצים ואקדח טעון בחגורה, הביא לכך שהוא פשוט איבד שליטה.

חיים בסרט אלים ואילם

אבל כולנו מכירים את הסרט הזה. זה הסרט של החיים שלנו, שממנו אנחנו לא יכולים לברוח. כולנו חיים בחברה שמצד אחד משדרת לנו למוח כשיא האופנה, דוגמאות של אלימות ואטימות לכל מי שהוא לא אני והאייפון שלי. במפרשינו נושבת רוח תמידית של שנאה ותיעוב 24 שעות בערוץ הפתוח. זה משתקף ביחסים הפוליטיים בין המנהיגים, ממשיך בתוכניות ילדים, באווירה בתוכניות טוק שואו שאמורות ליצור שיח חברתי הולם, ואפילו בחדשות שאמורות לספק מידע אובייקטיבי לאזרח הקטן. זה לא עוצר ביחסים שלנו על הכביש, בעבודה, ומול כל נותני השירות, וזה אומר לי בוקר טוב, ברגע שאני פותחת את הפייסבוק. בוקר טוב, שנאה! זעם. בוז. לעז. ציניות. אטימות. בוקר נפלא!

והראש שלנו כל כך רגיל וספוג ברע שברוב המקרים אנחנו לא מסוגלים להיות יצירתיים בלחשוב על שום פתרון הולם לסיטואציה לא נעימה. אנחנו בני ערובה של כל הרע הזה ששוטף אותנו. כשאנחנו שומעים וסופגים מידע שלילי, אנחנו מציירים את התמונה הזאת בתוכנו בעל כורחנו. אם נרצה או לא נשארים בנו רשמים שליליים, שבהתאם להם אנחנו עלולים אחר כך לפעול. ומה שהכי מפחיד שזה לא משנה אם כרגע אנחנו לא מסכימים עם התמונה השלילית הזו. הפעולה הזאת שאליה נחשפנו, המילים, המחשבות הרעות בכל מקרה נעשים טבועים בתוכנו. ואיך נחשוב על משהו טוב? הרי מעולם לא קבלנו כלים לכך. בטח לא במערכות החינוך, במס מדיה וסביר להניח שגם לא בבית.

תקשורת מקדמת

אז מה יהיה? אין לי תשובה, אני רק בטוחה, שאנחנו צריכים במידי רוחות חדשות, שיצרו פה אקלים של קשר נכון, הבנת הזולת, ואמפתיה בין אנשים, אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות פה בבטחה.
אני לא נאיבית ולא מצפה שמחר אמצעי התקשורת ושאר מכתיבי הטון, יהפכו את עורם. אני כן חושבת שאנחנו צריכים להיות מודעים למכבש התודעתי שמעבירים עלינו, ולא לחשוב שאנחנו לא מושפעים ממנו. אלא לחפש אלטרנטיבות שיתנו לנו כלים להתקשר בצורה נכונה אחד עם השני, אז הרבה פלונטרים של התנהגות אלימה, יוכלו להיפרם עוד לפני שיהפכו לבעיה. כי הקשר בין בני האדם, כך אני מאמינה, הוא הסיבה לכל הטוב ולכל הרע.