מאמרים וטורים
ערבות בחדר מדרגות
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים וטורים
- פורסם ב13 יולי 2014
- נכתב על ידי טניה בר
אז מה גרם לנו להכיר סוף סוף את השכנים אחרי 15 שנים? ואיך יכול להיות שפתאום בין רגע נעלמו המחסומים והרגשנו כמו משפחה אחת? מאזעקה לאזעקה הקשר מתהדק
- מאת: טניה בר, מנהלת שיווק השקעות ובעלת תואר שני במנהל עסקים
צילום: אמיל זינגר
זה היום השישי של המבצע. האזעקות נשמעות כמה פעמים בשעה. כולם עייפים, לאף אחד כבר אין כוח לרוץ שלוש קומות למטה למקלט. אפילו מבוגרים לא מספיקים תוך שלושים שניות, שלא לדבר על ילדים, אימהות עם ילדים ובני גיל הזהב. יש לנו מכל הסוגים בקומה.
אני לא מספיקה לסיים את המחשבה ואזעקה קורעת את האוויר. בעצלנות מתורגלת אני תולשת את הקטן מהמחשב, הגדולים כבר ליד הדלת. "לא נרד למטה" אני פוסקת, "גם חדר המדרגות מגן, נשארים מחוץ לדלת". מתברר שההחלטה הזו נפלה לא רק אצלי. כל השכנים נעמדו דום בחדר מדרגות. כולם שותקים.
מוזר, אנחנו גרים כאן כבר חמש-עשרה שנה ולא ממש מכירים את השכנים. נראה שלא רק אנחנו. כולם בוהים בנקודות שונות בתקרה, כאילו מפחדים להביט אחד לשני בעיניים.
נשמע בום חזק והקירות מתחילים לרעוד. ה"סבתא" מהדירה ממול מתחילה לילל מפחד ברוסית. נזכרתי בדאגה בהורים שלי, בטח גם הם מפחדים, האם יש מישהו לידם? ושחר, בני הגדול כאילו מרגיש את דאגתי, נעמד ליד השכנה ומתחיל להרגיע אותה ברוסית העילגת שלו "בבוליה, וסיי ופורידקי" . אני לא שמה לב איך דמעות של שמחה מתחילות לזלוג לי מהעיניים, גם מגאווה על הבן, אך גם מהרגשה מוזרה של קרבה בלתי מוסברת לאישה מבוגרת בקושי מוכרת.
מחכים עוד דקה וחוזרים כל אחד למאורה שלו. אך לא להרבה זמן, לא עוברות מספר דקות ושוב אזעקה, שוב תשעה אנשים זרים דחוסים בחדר מדרגות צר. מצד אחד מפחדים להישאר לבד, מצד שני חוששים ליצור קשר.
בום נשמע מאוד קרוב, הבניין ממש רועד. אוריין בן השבע מתחיל להראות סימני מצוקה, הוא לא בוכה אך הפנים שלו נראות מפוחדות. "מה עושים? איך להרגיע אותו?". מחשבות מתרוצצות בראשי ופחד מתחיל להזדחל פנימה. "איך קוראים לך?" נחלץ לעזרתי, כאילו הרגיש את מצוקתי, בחור צעיר. "אוריין" עונה בני בקול בכייני, "ואני אמיר וזאת אשתי מיכל" ממשיך הבחור. הגדולים שלי מצטרפים לשיחה והם מפטפטים ככה די בשמחה. אמיר מספר שהיום הוא יום הנישואים הראשון שלהם ומספר על החתונה שלהם.
המשפחה שלנו מתרחבת
את השמחה שהרגע נולדה מפסיקה אזעקה נוספת. בום! ועוד בום! הקירות שוב רועדים. הפעם חזק יותר וקול של זכוכית מתנפצת נשמע מאחורי הדלת... ואז שקט מורט עצבים. האוויר מלא פחד, אני מרגישה אותו בכל תא בגופי. ולא רק אני. ילדה אחת של אישה צעירה, כנראה אם חד הורית, מתחילה לבכות. סבתא ריטה, משחררת את ידו של שחר שהחזיקה בחוזקה, לוקחת את הילדה על הידיים ומתחילה לשיר שיר ערש ברוסית "ביו-ביושקי ביוי...". יש לה קול נפלא, השיר כאילו מתנגן מתוך ילדותי, הפחד משתחרר לאט לאט. אני מביטה סביבי, כולם מתחילים לחייך, מתקרבים זה לזה.
הסבתא ממשיכה לשיר ואני מרגישה כאילו האנשים האלה שלפני כמה דקות בקושי הכרתי, הם המשפחה הכי קרובה שלי. הרגשה בלתי מוסברת של שלווה ובטחון עוטפת אותי, הפנים של כל השכנים שלוות גם הם.
אנחנו חוזרים הביתה. הבנים החלו לחפש מתנה לזוג הצעיר. אוריין התחיל לצייר, נתי הכין את הכובע האהוב עליו ושחר הוציא מהספרייה את הספר "מקושרים".
האזעקה הבאה כבר לא כל כך הפחידה אותי והרגשתי שאני כבר לא לבד, שיש משפחה שדואגת לי ומחכה לי מחוץ לדלת. גם הילדים קפצו לדלת במהירות. רצנו לחדר המדרגות ובדחף פתאומי כל השכנים החלו להתחבק, כאילו גם הם חיכו למפגש הזה. המתנות של הבנים התקבלו בברכה, גם הבת של ג'נט הביאה ציור מקסים וסבתא ריטה שמה על כתפיה של מיכל צעיף רוסי.
