מאמרים וטורים

גשר

כשאנחנו יוצאים לטיול אנחנו אף לא יודעים במי נפגוש, ואיך המפגש הזה ישנה את חיינו

• מאת: ניר יצחקי

לפעמים יש בי רצון לנקות את הראש מכל מיני מחשבות טורדניות... הליכה קלה בפארק תמיד עושה את העבודה. וככה בעודי מטייל על גדות הירקון, במקום שהעירייה הפכה משמורת טבע פראית ומזוהמת, לפארק מתוכנן עם שבילי אופניים ודשא ירוק, אני רואה מחזה שתופס לי את העין ואיתה גם המחשבות משנות כיוון. מרחוק כלב רץ ובורח מאישה מבוגרת כשלצווארו נגררת הרצועה. הוא בטח חושב לעצמו "מה קרה לזקנה הזאת הולכת בקצב צב, תן לרוץ להשתולל. להיתקע איתה זה ממש חיי כלב". נע בסיבובים כמו מוכה אמוק. כשהוא עובר אותי אני מנסה להניח רגל על הרצועה אבל חומק, והיא בינתיים צועקת "לא לכביש נודניק..." . לי כבר ברור שהיא זקוקה לעזרה ואני מוצא את עצמי מצטרף למרדף. אחרי חצי דקה הרצועה שלו כבר ביד שלי, מטר מהכביש. הוא מסתכל עליי מכשכש בזנב, וכשהיא מתקרבת מתחיל לנבוח. היא מתנשפת בכבדות כמעט מעולפת, "אני לא יודעת איך להודות לך" היא מסננת בין שאיפה לנשיפה.

כשנשימתה חוזרת היא מספרת לי שהכלב של הבן שלה, עכשיו הוא בחו"ל. ביקש ממנה שתשגיח לו על הדירה, תשקה ת'עציצים, ותוציא את הבנדיט השעיר להתרעננות. "ככה הוא לא זוכר שיש לו אמא, שבועות אני לא רואה אותו ובקושי מתקשר, אבל לפחות הוא עוד צריך אותי במשהו" היא מוסיפה במרירות. כמובן שהסכימה, היא אומרת שלב של אמא לא יכול לעשות חשבונות עם בשר מבשרה, היא תיתן עד נשימתה האחרונה. לי ניראה שהיא צריכה אוזן קשבת, ואני משלים בלי להתכוון את מה שחסר לה מבנה. עוד מילדות אהבתי חברת מבוגרים, הם תמיד נראו לי מעניינים ומחביאים סודות וסיפורים על החיים, שבקושי השביעו את הסקרנות שלי. אבל כל זה לא היה בתכנון שלי עכשיו, ובכל זאת הילד שבי מתעקש.

היא מספרת על הילדות בקיבוץ בעמק, ואחר כך שהכירה את בעלה סטודנט לארכיטקטורה בטכניון. למרות שהייתה קשורה מאוד לאדמה בשדות העמק, עזבה את הכל בשבילו כדי שיוכל להתחיל קריירה בתל-אביב הלבנה והבורגנית. אחר כך נולד בנם היחיד שבקושי הצליחו להביאו לעולם. בעלה היה נוסע הרבה, אבל אהבה גדולה אליו מילאה אצלה את כל מה שהיה חסר. עכשיו היא מתגעגעת אליו מאוד אחרי שהסתלק מהעולם הזה בשקט. מתגעגעת אליו, מתגעגעת לארץ הישנה והטובה, לחיים שפעם היו פה. ואז היא מוסיפה, "עכשיו נשארה רק החברה הכי טובה שלי קוראים לה אצלנו ברוסית - "פוסטטה". זאת הריקנות המתוקה והמשחררת, שמשאירה עוד תקווה למשהו שיתמלא".

אנחנו עומדים על הגשר הקטן שמכסה את הירקון. המים חומים וגועשים לאחר הגשמים שירדו כמו מבול על הארץ בשבוע האחרון. מסתכלים על הזרימה, ואז היא אומרת: "אתה יודע, פעם הארץ הזאת הייתה אחרת, הייתה פה חברה אחרת, היה חום אנושי. משהו השתבש עם השנים, היום כל אחד בגדה שלו מנותק, ובינינו מים עכורים משנאה וניכור. אבל לדור שלכם יש עוד תקווה לשנות את המצב, אתם מסוגלים עדיין לבנות את הגשרים ביניכם. ככה תוכלו לעבור גדה ולבקר בחיים האחד של השני. אני כבר זקנה בשביל זה" , הכלב מושך אותה ברצועה רוצה להמשיך בטיול שלו לסמן עוד טריטוריה שידעו שגם הוא היה כאן.

כשאנחנו נפרדים אני ממשיך לחשוב על עניין הגשרים שנצטרך לבנות בינינו, זה ניראה לי קצת כבד לשאת על הכתפיים. אבל במחשבה שנייה, זה לא בלתי אפשרי אם כולם ירצו בזה יחד...להפסיק לרוץ ככה כמו כלבים, אחרי הזנב של עצמנו. אני מחייך לעצמי מבפנים. מדהים איך טיול קטן לעולם של מישהו אחר מוציא אותי קצת מעצמי, ופותח אופציות חדשות שלא ראיתי, גשרים לעתיד שלי-שלנו שתמיד היו שם ורק מחכים שנגלה אותם.